גשם שדופק בבאסים על החלון, וחבילת winston שנופלת שדודה לרגלי
הקפה שלי.
העשן משתלב יפה עם הערפל בתוך הראש.
"למד אותי לעוף" מבקשים ממני ברקע, בנגינות פסנתר ובקול נואש.
אז אני לא לבד.
-
אני רוצה לפתוח את החלון ולספוג משבי רוח קרירים שיהפכו את כל
תחושותיי לקרח.
שאיהפך לקרה וקשיחה, וכל זרם רגשות חם ומתפרץ יקפא כשרק יתקרב
לעוף בין טיפות גשם ולרחף גבוה בין רעמים.
שכוכב נופל יפגע בי ויעביר חשמל כואב בכל הגוף, שימיס את כל
הדם שהקפאתי,
שאחזור להיות בת אדם חלשה, ואפול בצניחה חופשית לרצפה, נטולת
כוחות.
אמיתית סוף סוף, גוש הבדידות שאני באמת.
לא, אני כבר לא עובדת על אף אחד. פולטת מילים חסרות טעם
וחיבוקים יבשים.

פצעים מגלידים על המרפקים, ופצע אחד פתוח בראש.
אז ככה מתבגרים?