[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








"למקומות, היכון, הכן, צא!" שואג הכרוז. יריית האקדח נשמעת
מבעד לקריאות ההמון והדגל המשובץ מתנפנף בצד המסלול. הכלובים
נפתחים בחריקה מתכתית, הסוסים שועטים בזעם אל עבר המסלול -
משאירים רק עפר מאחוריהם.
"ראשון 'סופה', שני 'מכת-ברק', שלישי 'זעם'." קורא הכרוז,
"אחרון - צ'אקי-צ'יז." יש דברים שלא משתנים אף פעם, צ'אקי צ'יז
היה תמיד הסוס האחרון, עם יחס של 31,000 לאחד הוא היה ממשיך
להשתתף כל יום ראשון בבוקר במרוץ השבועי של העיירה. עם יחס של
31,000 לאחד הוא היה ממשיך לשאוף את עפר רגליהם של שבעת הסוסים
שלפניו. יש דברים שלא משתנים, צ'אקי צ'יז תמיד ישאר מאחור,
אחרון נצחי.
אבל אי אפשר היה להגיד על צ'אקי שהוא לא סוס מרוץ, למרות מראהו
המוזר והמעוות, למרות יכולות הריצה המוגבלות שלו ולמרות שאף
פעם הוא לא הצליח לעקוף סוס כלשהו ולו לשנייה, צ'אקי היה לוחם,
צ'אקי היה סוס מרוץ לכל דבר. צ'אקי היה סוס מרוץ שראה את כולם
מקדימים אותו, שראה את כולם משאירים אותו מאחור. אני יכול
להשבע שפעם אחת ראיתי אותו אפילו בוכה.  



צ'אקי נולד ביום קיץ חם בחווה של בילי-ג'ו בלואיזיאנה, מרחק של
שני רחובות מהבית שלי. אמו של צ'אקי היתה סוסת מרוץ נהדרת, אך
בעת שהמליטה אותו נפחה את נשמתה. בילי, למרות שמותה של הסוסה
האהובה עליו, הסוסה שזיכתה אותו באין-ספור גביעים ומדליות,
למרות שמותה היה קשה לו מנשוא - החליט לטפל בצ'אקי החולה והקטן
כאילו הוא בנו שלו. לא עבר הרבה זמן והוטרינרים גילו אצל צ'אקי
בעיות בריאות קשות - לצ'אקי היתה רגל עקומה וקשיי גדילה. הוא
היה נראה כמו כל סוס רגיל אך גובהו היה מעט יותר מגובהו של
פוני, הליכתו היתה משונה ועל פניו יכלת להרגיש תמיד בהבעת
יאוש. אני לא יודע אם צ'אקי אהב את העובדה שהוא ובילי ממשיכים
את דרכה של אמו וממשיכים להשתתף במרוצי העיירה בצורה כושלת
שכזו, אני רק יודע שבכל פעם שהוא עלה למסלול הוא נתן את כולו
בשביל בילי-ג'ו.
באותו יום שצ'אקי הקטן נח על ערימת החציר, שומע את חרחורי
המוות של האם שלעולם לא ירגיש עוד, הוטרינר אמר לבילי שהסיח
הזה כנראה לא ישרוד, וגם אם ישרוד - יהיה נכה ובוודאי שלא
יזכיר את אמו ולו במעט. בילי ניער את בקבוק החלב החמים
ובעדינות הכניס את פטמת הגומי אל פיו של צ'אקי, בילי לא הקשיב,
הוא לא רצה בכלל להקשיב.
בילי לא היה אדם עשיר אבל את כל הכסף שזיכתה אותו אמו של צ'אקי
במרוצים הוא השקיע בבן הקטן שהיא אפילו לא הניקה. הוא קנה לו
את המזון והויטמינים הטובים ביותר, הוא קנה לו תרופות וחידושים
מתחום הוטרינריה, הוא קנה לו את הציוד הכי מתקדם - הוא נתן לו
הכל. בילי-ג'ו היה מאמן את צ'אקי הקטן כל יום, מחזק אותו,
מתפלל שכבר יגדל. צ'אקי היה הולך אחריו כמו עיוור, עושה כל מה
שמוטל עליו, גם אם קשה, גם אם בלתי אפשרי. הם אהבו אחד את
השני, הם העריכו אחד את השני, כוחו של הכישלון וחיים שלמים שלו
קשרו ביניהם לנצח.
כנראה שבילי ראה בצ'אקי את עצמו, לבילי היתה רגל שמאל משותקת
מאז שהיה בן עשר ומאז תמיד הלך עם מקל עץ אורן חזק שהוא וסבו
גילפו בעצמם.
כשצ'אקי כבר גדל והאימונים תפסו כמעט את כל סדר יומו של
בילי-ג'ו, הוא היה צריך עוזר - מישהו שיכין את כל הדברים
שמסביב, מישהו שיעזור לטפל בצ'אקי-צ'יז ויעביר לו אימונים
במקרה הצורך. ושם אני הייתי, נגשתי אליו באחד הערבים החמים של
לואיזיאנה, עם גבעול חיטה יבש בפי וכובע קש משוך על מצחי
והצעתי את עצמי לתפקיד. הייתי כמעט בן שלוש-עשרה והנמשים עדיין
לא חלפו מלחיי וכל מה שיכלתי להתפאר בו היו כמה שערות בבית
השחי שיכלו להעיד שאולי אני כבר מבוגר באמת.
"מה אתה יודע על סוסים?" שאל בילי-ג'ו. שום דבר. "רכבת פעם על
סוס?" לא. "אז למה אתה רוצה את העבודה הזו בכלל?!" כי אני לומד
מהר, אני צריך את הכסף וכי אני פשוט אוהב את הסוס הזה.
התקבלתי.
קצת לאחר מכן הבנתי שיותר מכך שבילי-ג'ו היה צריך עוזר, אני
וצ'אקי פשוט היינו צריכים ידיד.
התפקיד שלי היה להשקות ולהאכיל את צ'אקי, לסרק אותו, להחליף לו
פרסות, להשגיח עליו כשבילי-ג'ו נוסע ולקחת אותו לטיולים
לפעמים. לא חשבתי שאני אקשר אל הסוס השחור והמוזר הזה אבל
במהרה מצאתי את עצמי מתגאה בו, האימונים והטיפולים העלימו כמעט
לגמרי את הצליעה הקטנו ברגלו השמאלית האחורית של צ'אקי ואני
התרגשתי מכך שעוד מעט הסוס 'שלי' יוכל להשתתף סוף-סוף
בתחרויות. לא עבר הרבה זמן ובמשך ההברשות של שיערו השחור מצאתי
את עצמי מדבר אליו כמו אל חברי הטוב ביותר. סיפרתי לו הכל, לא
החסרתי ממנו ולא העלמתי ממנו, לידו לא התביישתי בעצמי. סיפרתי
לו על מרי-ג'יין ועל איך אני חושב עליה כל היום, סיפרתי לו על
זה שדיווי ריצ'ארדס המגעיל מספר לכולם שהוא נישק אותה ושהם
יהיו זוג. סיפרתי לו על כך שכולם בכיתה כבר התנשקו, כולם חוץ
ממני, וסיפרתי לו שאני מרגיש בדיוק כמוהו כי גם אני משתתף
במרוץ מסוים וגם אני בדיוק כמוהו נמצא בו אחרון תמיד וגם אני
רואה את כל הסוסים האחרים עוברים על פני ומשאירים לי את טעם
עפרם. ככל שצ'אקי השתתף ביותר תחרויות וככל שצ'אקי הפסיד בכולם
- כך אהבתי אותו יותר, כך נקשרתי אליו יותר.
הלכתי לצפות בכל תחרות של צ'אקי ותמיד לקחתי מאמא פני או שניים
- כדי להמר שהפעם צ'אקי ינצח. ידעתי שהוא לא ינצח, ידעתי שהוא
אפילו לא יגיע למקום האחד לפני אחרון, אבל הייתי חייב לו את זה
- הייתי חייב להראות לו שאני מאמין בו, שאני מהמר עליו - גם אם
אני היחיד.
בסוף כל מרוץ הייתי רץ במדרגות וקופץ מעל הגדר אל עבר מסלול
העפר ונגש אל ראשו השפוף של צ'אקי, הייתי מביט עמוק אל תוך
עיניו השחורות מעצב ואומר לו שאני אוהב אותו. הייתי מחבק אותו
חזק, מרגיש את זיעתו ואת נשימותיו הכבדות ואומר לו שזה לא
נורא, שאני גאה בו. בילי היה מניח את זרועו הכבדה על כתפי
והיינו חוזרים אל החווה, מחכים לבוקר יום ראשון הבא.
בחווה הייתי רוחץ את צ'אקי בספוג, מבריש את שערו השחור ואת זנב
המברשת שלו, מנשק את אפו ונגש להחליף לו בעדינות את הפרסות. את
הכל הייתי עושה מאהבה, כאילו אני עושה זאת לחברי הטוב ביותר או
אפילו לאחי התאום.
אני זוכר את הטיולים שהיינו עושים מסביב לחווה, נשכבים על הדשא
החם והיבש, בין החיטים והעשבים השוטים. הייתי מלטף את צווארו,
מעביר את אצבעותי בשיערו ומספר לו על הבעיות החדשות שלי, על
המרוצים שאני עצמי הפסדתי בהם השבוע, על חוסר ההתקדמות שלי
במרוץ ששמו חיי. הרגשתי שמחובתי לשתף אותו בהפסדי, כשם שהוא
משתף אותי בהפסדיו. פעם אפילו אמרתי לו שלדעתי אני לוזר,
מפסידן חסר תקנה, הוא קם ממקומו בכעס ונער כנגדי נעירה של
רוגז, לאחר שהביט בי כך שם את ראשו על גבי כמחכה לחיבוק.
ישנה אהבת אם, ישנה אהבת אח, ישנה אהבת אשה וישנה אהבת אדם. אך
שום דבר אינו ישתווה לאהבת בעל-חיים שאתה מרגיש שנוצר כדי הבין
אותך, שאתה מרגיש שרק הוא בכל היקום הענק הזה מכיר אותך ומבין
אותך ואוהב אותך באמת ובתמים.



זה היה יום ראשון רגיל של סתיו, השמש עלתה לא מזמן, היטבתי את
כובע המצחייה על ראשי ועשיתי את דרכי לכיוון חוותו של
בילי-ג'ו, להכין את צ'אקי-צ'יז לקראת עוד מרוץ כושל.
נכנסתי אל חוותו של צ'אקי והוא כבר עמד ער, כמחכה רק לי. נגשתי
אליו ולטפתי את ראשו, הבטתי בעיניו והוא יבב. אתה לא חייב
לעשות את זה, אמרתי לו, אבל אסור להתייאש כי אולי היום זה היום
הגדול. הוא הטה את ראשו הצידה. ממבטו קרנו אלי רק עצב ויאוש,
צ'אקי בימים אלה היה מדוכא מאוד, הוא הגיע לגיל ולשלב שכבר
נמאס לו מההפסדים הבלתי פוסקים. בילי לא סיפר לו אבל אני חושב
שהוא הרגיש, בילי קבע לצ'אקי תור לסירוס לשבוע הבא, אף חוואי
לא רצה את זרעו של צ'אקי - סוס מרוץ כושל ולא בריא. צ'אקי כבר
היה עייף מהתמודדויות על לא כלום, גם בילי-ג'ו כבר התעייף -
לאחר כל מרוץ הוא היה אומר שזהו, זה מספיק, בשבוע הבא המרוץ
האחרון. אך הוא לעולם לא עמד במילותיו - הוא היה חייב לראות את
צ'אקי עוזב את המקום האחרון ואולי אפילו מנצח - רק פעם אחת, לא
יותר. הוא לא רצה לצאת מובס עם הסוס שהוא הכי אוהב, הוא לא רצה
להיות מובס במערכה של חייו.
אני יכול להשבע שבאותו בוקר ראיתי את צ'אקי בוכה, אני יכול
להשבע שבאותו בוקר בכיתי גם אני. בשבת בערב דיברתי עם בילי
והגענו שנינו למסקנה שזהו המרוץ האחרון בהחלט, הרגשנו שהמרוצים
לא עושים טוב לצ'אקי ושבזמן האחרון הוא הפך לסוס עצוב במיוחד,
המרוצים האלה לא טובים לאף אחד - החלטנו להפסיק.
יום ראשון, באמצע הסתיו, צ'אקי צ'יז - אחרון נצחי, יודיע על
פרישתו בתום המרוץ. הזמנו כבר זר וטבעת פרחים שנענוד לצווארו
של צ'אקי בסיום המרוץ, וגם גביע קטן שיוקיר את השתתפותו במפעל
- ככה שיעשה לו לסוס המסכן קצת טוב על הלב, שיחדיר בו קצת שמחה
ונחת. הכנו את הכל לפרישה של הסוס השחור שהצליח להתגבר על
גודלו המזערי ועל רגל שמאל אחורית מעט עקומה ובעייתית. הוא
הצליח להתגבר על הוטרינר שאמר שלא ישרוד, אך מעולם לא הצליח
להתגבר על הסוס שרץ לפניו. כך יפרוש צ'אקי-צ'יז.
האצטדיון החל להתמלא, הכנסנו את צ'אקי לכלוב מספר שמונה, בילי
לבש את בגדי המרוץ, הצמיד לצ'אקי את מספרו על ירכיו, וחיכינו.
באותו יום שמתי דולר וחצי, משכורת של כמעט שבועיים באותם
זמנים, על כך שצ'אקי ינצח - לא היה לי אכפת.
הכרוז שאג, הדגל הונף והאקדח ירה ברעם. הכלובים חרקו ומהלומות
הפרסות כנגד האדמה היבשה מהקיץ נשמעו בכל האצטדיון. עמדתי על
המדרגות וראיתי את צ'אקי שועט בכל כוחו בפעם האחרונה שיאלץ
לעשות זאת. הוא דהר בכוח, זנבו ושיערותיו מתנפנפים ברוח לאחור,
בילי נמתח על גבו וליטף את ראשו של צ'אקי באהבה. הוא המשיך
לדהור, הצורה הכי מהירה שראיתי אותו דוהר מימי, לרגע התחלתי
לחשוב שאולי הפעם זה אפשרי. הוא החל לצמצם את הפער עם הסוס
שלפניו, הוא התקרב אליו לקול קריאות הקהל - העיניים כולן היו
נשואות אך ורק אל צ'אקי הפעם - הוא כבר היה צמוד אל הסוס הלבן
שלפניו.
ואז זה קרה - הוא עקף אותו, צ'אקי-צ'יז ברגע היסטורי עוקף את
הסוס שלפניו! דמעות חנקו את גרוני וזלגו מעיני - דמעות טהורות
של אושר! צ'אקי-צ'יז לא אחרון! צ'אקי-צ'יז עקף את הסוס הלבן!
צ'אקי-צ'יז נפל. ברגע אחד, במצמוץ עין, בנשימה קלה -
צ'אקי-צ'יז נפל והוטח אל האדמה אפוף כולו בענן עפר לבנבן
שהסתיר את כולו. זעקת פאניקה נשמעה מהקהל. ואני, אינני אפילו
מעכל את שקרה - זינקתי ממושבי ורצתי אל עבר המסלול, כמעט
שהחלקתי, אך בלי לראות דבר מלבד הענן שבו שכב צ'אקי המשכתי
לרוץ לאורך המסלול.
כשהגעתי פרצתי בבכי מר, כבר לא היו אלה אותן דמעות טהורות של
אושר מלפני רגע. צ'אקי שכב על האדמה, מטונף ומיוזע כולו, מתנשף
ומחרחר מקוצר נשימה. וברגע שהוא ראה את הדמעות שוטפות את פני
החל גם הוא ליבב ולבכות. בילי רכן מעליו, אינו מצליח לעצור את
עצמו מלדמוע, מקווה שהכל יהיה בסדר. צ'אקי הניח את ראשו על
האדמה ואני זעקתי בקול מהדהד - "לא! קום! קום צ'אקי!" הוא הביט
בי במבטו העצוב, מבט אחרון שקיבלתי ממנו כמתנת פרידה, הוא הביט
בי ועצם את עיניו. ראשו מוטה על האדמה, בטנו עולה ויורדת עד
שלא עוד. החרחורים הפסיקו, כשהוטרינרים הגיעו צ'אקי כבר שכב
דומם על האדמה היבשה של תחילת הסתיו של לואיזיאנה.
בטקס הקבורה שלו אני ובילי עמדנו שותקים מעצב, לא יכלנו לדבר
עם איש, לא האמנו לדבר מכל מה שקרה. יש דברים שכדי לעכל צריך
עשרות שנים ארוכות. עמדנו אלמים מול הקבר והנחנו על האדמה את
זרי הפרחים ואת סרט הנצחון שנכתב עליו "צ'אקי-צ'יז פורש!" את
הגביע הנחנו בפינת המצבה שעליה החלטנו בילי ואני לכתוב:
"צ'אקי-צ'יז, אגדות יכולות להיות גם קטנות ואחרון הוא תמיד
אחרון חביב."
וככה איבדתי חבר.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אוכלת, לא
אוכלת, אוכלת,
לא אוכלת,
אוכלת, לא
אוכלת, אוכלת,
לא אוכלת,
אוכלת, לא
אוכלת, אוכלת,
לא אוכלת.

מה, שוב?!




דוגמנית מתלבטת
על עוד פיסת
חסה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 14/7/07 16:34
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אנטואן א. פלרי

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה