משקרת, הם אמרו לה,
והיא לא הגיבה מאום.
ללא דופי שקרך, הם צעקו,
והיא הרימה עיניה.
הבל יופייך נעלם, אל הבלך נותר,
והיא משכה בכתפה.

לא נעה מאום,
וביום ההוא בכתה ללא דמע.
רצה למקום ההוא,
וביום ההוא הם חבלו הבלים.
ושתיקתה כל כך -
כל הזמן,
וביום ההוא הכל נטמע אליה.

הם שיקרו אז,
ובלי דופי הייתה אותה אמת
וללא חת עובה אותה הדמות.
וממשית ככל שתהיה,
טובה וגלויה ככל שהייתה -
להרגה הם רצו,
ולשחטה הם שחטו.

את נפש הנפשות הרסו
ויותר לא באה אליהם
דמות אמת בוכיה אחרת.