כולם מסביב הסתכלו
היא נפלה ממשכבה ובכתה.
כשהיה לה כה קר - הם לא נעו
כשהיא כמהה ללכת - הם לא נעו.
היא לא רצתה שיסתכלו -
ולאיש לא היה אז אכפת.

ואז גשם, ושוב שמש קודחת
ושוב יצירה נמסה.
ואותו דף תווים שכתבה בקיץ
נמוג אל מול השמש העולה.

והיא דמעה.

ואז אותו מבול של דמע
וקושי המעצור.
היא נמה כעת - בידה אותו הגבעול,
גבעול הוורד ובתחתיתו קוצים.
קוצי ההבל
דקרו אז את אצבעותיה,
והיא נמה.

אינך יכולה לעזוב אותי -
אל נע, דמע רע.
איני יכולה - אינני...
שיקרת - או שמא?
אינני. עד הלום.