אבל היא יודעת שהיה שם משהו,
שהיה בו משהו.
והיא אפילו לא יודעת מה.
והיא אפילו לא יודעת מי.
הוא

ובכל זאת, היא חושבת:
"כמו בסרטים".
היא רוצה.
כמו בטלוויזיה,
בתכניות היפות עם הסיפורים הקסומים.
אלה, הכמעט בלתי אפשריים.
סיפורי אהבה מתוקים.
אשליות שחולמים לעצמנו,
שנשארות בתוך מסך.
בתוך  עוד תכנית,
עוד סרט.

נשארות בתוך קופסה גדולה עטופה בסרט אדום,
העומדת ליד קופסה קטנה נוספת -
בורקת,
מנצנצת באור הלבנה.
קופסה של רסיסים.
של חלומות, של רצונות,
קופסה של אור.

ובין כל הקופסאות,
חיים את העתיד, כדי שלא יברח הרגע.
חיים את המחר, כדי שלא יברח היום.
חיים, שוכחים לנשום.
חיים בצל המוות.