בשביל סבא אחד שלי הייתי נתון סטטיסטי
הוא בא לבקר פעמיים.
הייתי בן ארבע בפעם הראשונה
שהוא חשב שהוא הולך למות
ובן שש בפעם השנייה.
אני לא זוכר בן כמה הייתי כשהוא מת,
עץ הדקל ששתלנו אז
דקר אותי אין ספור פעמים.

סבתי כבר לא זוכרת מי אני.
הייתי מטפס על עצי הפרי המפוארים שלה
חקרתי אותה על עולם שלא הכרתי
העולם הפרה-דיגיטלי
קפצנו יחד בחבל.
פעם הבהילה אותי, כשהוציאה את שיניה לידי.
תמיד הקדימה את זמנה.

סבתא שלי יושבת מולי וחושבת
שבאתי לחזר אחריה.
היא מחייכת את החיוך המצודד שלה
מסווה את צד פניה הדומע תמידית -
תאונה שהותירה אותה חצי בוכה
גם כשהיא צוחקת.
מדי פעם שואלת מה שלומי
ומחמיאה לי.
המטפלת שלה מתגלגלת מצחוק,
אני מחייך,
אם אפשר היה להתגלגל מבכי
הייתי נותן לזה.

עץ הדקל לא מכאיב בדקירותיו.
מעולם לא ידע מי אני,
מעולם לא התעניין.
מעולם לא הציג עצמו בפני חברה
שהבאתי הביתה.
רק ישב שעה עם אימא שלי
כי חשב שימות.
אבל סבתא שלי,
שידעה מי אני,
שהזריקה לי תרופות,
שהשקיתי לה עציצים,
שרבה אתי.
החיוך הבוהה שלה מזכיר לי -
כל הזיכרונות מחווירים.

כשסבתא שלי לא זוכרת מי אני,
גם אני פחות בטוח.