|
אני קוראת לו
והוא - בא.
מתרפק, מתלטף.
צמא למעט תשומת לב.
אני מגרשת אותו
והוא - הולך.
קוראת לו שוב ואלי הוא חוזר.
הוא נשלט על ידי כבובה פרוותית
שבלילות הקרים חובקת, שומרת מפני הרעמים
ובימים נדחפת לארון צפוף ומצחין עם 2 וחצי טיפות נפטלין.
בלילות סערה כשהרגשתי לבד
ובדמיוני המופרז ברחתי מהגמד,
שכבתי תחת שמיכתי החמה
ובין זרועותיך מצאתי נחמה.
הוא משיב בחיוך ושתיקה שחונקת -
הס, ילדתי
ואני - שותקת. |
|
|
לא מוכן לבלוע,
אפילו לא להכניס
את זה לפה שלי!
תראה איזה צבע
יש לזה, לבן
כזה, גועל נפש.
וראית מאיזה
איבר זה יוצא?
מין משהו מידלדל
כזה שם למטה...
איכס.
וזה עוד נמרח על
כל הפנים, כל-כך
דוחה, החלב
הזה... |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.