היא שאפה ונשפה בחושך, נושמת נשימות קצובות ומהירות. יושבת
ושואלת עצמה האם הצטרפה כבר לשקט הלילה או שמא רצחה אותו.
נשימות ונשיפות במהירות נוראה. כל נשיפה הורגת חלק ממנה,
והשאיפה שוב מחיה. השאיפות קטנות וקצרות והנשיפות ארוכות
ומייגעות. לפתע חושך מוחלט עוד יותר וסחרחורת נוראה.
זהו. הדבר הבא שזכרה הייתה תקרה לבנה, סדוקה, מלאת חורים
קטנטנים. תקרת בית החולים. לעיתים נכנסה אחות דקיקה, רשמה משהו
בקלסר שהיה תלוי על המיטה ויצאה. האחיות, לבושות בחליפת הלובן
וסינר התכלת, נראו ללין כניסיון נואש להשתלב בקיר, עד כדי כל
בלתי מורגשות היו. כשהורידה את מבטה מהתקרה הבחינה במגש שהונח
לצידה הימני, עליו הייתה, בין השאר, קערית קטנה מלאה זיתים
ירוקים, צעירים ומתוחים. היא כל כך רצתה לחטוף מן הקערית זית
ירוק צעיר שכזה. לחטוא ולקחת אותו, את הזית המסוים הזה. היא
הושיטה יד לקחתו; מעלה ידה הימנית באיטיות בלתי נגמרת לעבר
המגש, מושיטה שתי אצבעות, לקחה את הזית הירוק, והוא נשמט מידה
ונפל לרצפה. היא הניחה את ידה חזרה על המיטה, לצד גופה, אכזבה
מוזרה ומטופשת מילאה את ליבה וכאב חד הגיח מפרק ידה השמאלית,
כאשר הזיזה את מבטה לצידה השמאלי הבחינה במחט תקועה בפרק היד.
צמרמורת חלפה בה, שלאחריה נעלם הכאב וידה השמאלית לא הורגשה
עוד כלל.
עברו ימים ולין השתחררה מבית החולים, ונסעה אל ביתה באוטובוס.
כאשר הגיעה לדירתה, פתחה את הדלת וגילתה את לוי הזקן, השכן
מהדירה ממול, מחזיק בידו סיר גדול ממדים. לוי הניח את הסיר על
השולחן ופנה אל לין בקריאה: "שלום יקירה, אישתי אמרה שהיום את
באמת מגיעה הביתה. רחלה הכינה לך סיר. מותק, אה?" וכשלין היססה
אם עליה להודות או לא, המשיך לוי הזקן "יופי, טוב... את בטח
צריכה לנוח, גם אני אלך לישון את שנת הצהרים שלי". "תודה" לחשה
לין כאילו בכלות כוחותיה האחרונים. הוא הגיף אחריו את הדלת
ולין פנתה לחדר השינה. היא נטלה את הנר שהיה ליד המיטה, ליטפה
את פיתולי השעווה שעליו, ואז הטיחה את הנר על כל פיתוחיו
ופיתוליו על ארון הקיר הישן, בכוח עצום שלא האמינה שהיה בה.
לין נחתה על המיטה הישנה, שקיבלה את פניה בציוץ וחריקה
צורבנית.

"מכאן, מרשתי זוכרת את התנהלות האירועים כדלקמן: למחרת בבוקר
היא -" לין קמה ממקומה וקראה: "כבודו, בבקשה, אם אפשר להמשיך
בעצמי ולהסביר את האירועים. אנא ממך..." היא הביטה בשופט בעיני
מתחננת ששומרת עדיין על כבודה והשופט הורה לה לגשת לדוכן
העדים. היא התיישבה לפני הדוכן, ולאחר שנשבעה אל האמת, החלה
מספרת את סיפורה הפרטי כל כך, לבדה:
"קמתי בבוקר לאחר מכן והלכתי אל המטבח. ארגנתי לי משהו לאכול.
בסיר לא נגעתי - אותו שמרתי לצהריים, שיהיה לי. יצאתי מהבית
בשעה עשר בערך. מחדר המדרגות ירדתי אל המכולת השכונתית קניתי
שם בקבוק חלב קטן, שילמתי ויצאתי. רציתי להגיע לבית אמא ולא
היה לי איך, אז לקחתי טרמפ. במכונית הראשונה שעצרה לי הייתה
אישה שנסעה לכיוון אחר לגמרי, למכונית השנייה נכנסתי והתיישבתי
במושב הקדמי, ליד הנהג; גבר מזוקן בעל מבט די נעים. זקנו היה
הדבר היחיד שהפריע לי להרגיש נוח. בהיתי בחלון ובזקנו לחלופין.
פתאום הוא הפנה את מכוניתו לכיוון לא צפוי, ואני נבהלתי ופחדתי
ממש. הוצאתי מהכיס הימני שלי את הטלפון הנייד שלי, חייגתי אל
המשטרה ושמתי את הטלפון הנייד חזרה בכיס. התחלתי לצעוק לעבר
הנהג, הגבר המזוקן הנורא ההוא "לאן אתה לוקח אותי?!", "מה זה
פה? תמרה?!", "איזה קיבוץ פה?", "מה זה השדה שם?" ואז הוא משך
בשערות ראשי והוריד את ראשי למטה, כדי שלא אראה לאן נוסעים.
צעקתי לכיוון הכיס שלי "למה אתה מוריד לי את הראש?! אני לא
רואה! לא יודעת לאן אתה נוסע, טוב?!" אבל זה לא עזר, הוא לא
הרפה מראשי. ואז... אז עצרנו בשדה חשוך ושומם. היה כבר לילה,
חושך אימים. פתחתי את הדלת באימה ורצתי מהר יותר ממה שיכולתי,
קיוויתי להיתקל במישהו. לא משנה במי, העיקר שיוציא אותי מפה,
הביתה. אני רוצה הביתה. "אימא!" צעק לבי, נשמתי רצה יותר מהר
ממני - כך רציתי אני לרוץ. תוך כדי ריצה חשבתי עד כמה רחוק כבר
רצתי, והאם הוא עדיין מאחוריי... מאות מטרים, אולי קילומטר או
שניים... לרוץ! מהר! רוצי!! נו! עכשיו הוא כבר לא יוכל...
"אאאההה!!!" ואז הוא תפס אותי בשיער "די! עזוב אותי!! מה אתה
רוצה ממני?! די!" הוא דחף אותי לאדמה ונפלתי בחוזקה. קיבלתי
מכה בגב ובצד האגן שלי ולאחר שנייה התחלתי להרגיש את המכה. כאב
לי. אז הוא העלה את השמלה שלי אל מעל המותניים וקרע את התחתון
שלי. ניסיתי להתנגד, אבל הכאב היה חזק ממני והכאב מהמכה קצת
שיתק אותי... וזה כאב בהתחלה. מאוד כאב.
נכנעתי. יותר לא התנגדתי וכבר לא כאב לי כמו בהתחלה. פשוט
הסתכלתי על השמיים וספרתי את הכוכבים... הסתכלתי על הצורות
שהכוכבים ומעט העננים יצרו. בהיתי בשמיים, לא היה אכפת לי
מכלום. הגבר המתועב ההוא ירד ממני ונכנס למכוניתו, נשארתי
לשכב. כמה קוצים אומללים כבר מצאו את דרכם בגבי, אבל נשארתי
לשכב שם ובהיתי בשמיים.
אין לי מושג כמה זמן שכבתי שם עד שמצאו אותי. כמה שוטרים
שגיששו דרכם בעזרת אורם העלוב של כמה פנסים. הם הרימו אותי
לניידת, זאת אומרת, אחד מהם לקח אותי על ידיו כמו תינוקת, ואני
ניסיתי לבכות זמן רב עד שהצלחתי. הרגשתי מזופתת, דוחה, מגעילה.
שוב מצאתי עצמי בבית החולים, כשחלוקים לבנים מסביבי בודקים
אותי כל מיני בדיקות כואבות ומציקות. אימא הייתה לידי כל הזמן.
כל הזמן היא בכתה, ולי כבר יבשו הדמעות."
"האם תוכלי לזהות בבקשה את אותו הגבר, לין?" שאלה התובעת ברוך
מפוקפק, "כן" ענתה לין, "זה הוא, זה שיושב שם" הצביעה באצבע
רועדת לעברו של הגבר ש...היה כל כך אכזרי באותו לילה, וכעת
נראה כעכבר מפוחד. לין שנאה כל חלקיק בפניו שעזר לו להעמיד פני
תמים.

בעיתונים קראו לה בשם הבדוי "אורלי" והכתבות התהדרו בכל מיני
כותרות שלא הבינה. כשיצאה מבית המשפט עם אימה ועורכת הדין שלהם
נאספו סביבם המוני עיתונאים. כולם שאלו שאלות - אותה, את אימה
ואת עורכת הדין, שמלמלה משהו שנשמע כמו "אין תגובה", ושלושתן
נכנסו למונית שהזמינו מבעוד מועד. אמא עוטפת את לין בידיה
ועורכת הדין ישבה מלפנים. במונית שררה צחנת-מה, ריח נוראי
כלשהו. לאחר כמו דקות ארוכות המונית נעצרה בבית אימה של לין,
בית ילדותה. עורכת הדין שילמה לנהג וזה בירך אותה לשלום ותודה.
היא המשיכה למשרדה לאחר הפרידה הרשמית הקצרצרה, בעוד שאימא
חיבקה תוך כדי הליכה את לין. שתיהן הגיעו לשער המוביל לחצר
הבית, לין פתחה את השער והן נכנסו אל החצר, ואחר כך אל הבית
שהיה ממוקם באמצע השטח. לין התיישבה על הספה השחורה בסלון
ונרדמה לאחר דקות מספר. אימה הגיעה עם צלחת עמוקה מלאה נזיד
שעועית חם עבור ביתה, וכשראתה שזו נרדמה ליטפה את שערות הפוני
הדליל שנחת על מצחה של הבת, וחזרה מייד עם הצלחת למטבח.
כש"אורלי" התעוררה היה זה כבר הבוקר שלמחרת. היא שכבה על הספה
ללא נוע. שמיכת צמר חמה, שהניחה עליה אימה כרבע שעה לאחר
שנרדמה, גירדה לה והיא הפילה אותה לרצפה בעזרת רגליה. ידיה
וראשה לא נעו. לאחר כמה דקות של בהייה ודומיה היא קמה אל
המטבח, פתחה את המקרר והוציאה את צלחת הנזיד שהכינה לה אימא,
שפכה את הנזיד לסיר קטן וחיממה אותו על האש. אכלה כמה כפות
והחזירה את הסיר למקרר. היא חזרה לשבת על הספה, הסתכלה בשעון
יד שלה. "מה? השעה חמש... אור עמום בחוץ - חמש בבוקר..." אורלי
ספק מלמלה ספק חשבה בקול. היא קמה ממקומה ופנתה לכיוון המסדרון
הצר והקטן שהוביל אל חדר השינה של הוריה ותפחה את הדלת
בזהירות.
אף אחד לא היה שם - לא אימא ולא אבא. אורלי לא הבינה לאן הלכו
הוריה, את האמת; היא קצת חששה. החשש להישאר לבד, חשש שעטף אותה
מאז אותו יום. היום המקולל ההוא. פתאום דפיקה בדלת, אורלי
הציצה בחור ההצצה בדלת, ראתה את אימה ופתחה את הדלת. אימא
נישקה אותה, חיבקה ומייד הלכה עם סל המצרכים הקלוע שתי וערב
שהיה מונח על ידה השמאלית, אל המטבח. אורלי עזרה לאימה לסדר את
המצרכים במקומותיהם ותוך כדי כך ניהלו שיחה א-רגשית משהו. אמא
אמרה משהו כמו "את בת נפלאה, לין, פשוט נשמה טובה" היא ליטפה
את ראשה של האורלי שלה. עיניה השחורות של אורלי נצצו בחום.
עברה שנייה או שתיים ואימא נטשה את הליטוף הטוב הזה, פנתה לחדר
השינה ופתחה את הרדיו, כיוונה את כפתור התחנות הנה והנה עד
שמצאה תחנת חדשות והקשיבה לקריין. אורלי, שעמדה עד כה ליד
משקוף הדלת, נעלמה לחדר השני מייד כשנשמע קולו של קריין
החדשות. היא אינה רוצה לשמוע רדיו יותר ולא לקרוא שום עיתון.
בחדר השני התחבא לו חדר ילדותה, שם התחבאה במשחקי המחבואים עם
אחד מהוריה כשהייתה בת ארבע בערך, שם שיחקה עם בובותיה, עם
כדור או בקפיצה על חבל... שם עמדה מיטתה, מסודרת והגונה. הכל
במקום- הכרית, השמיכה הדוקה אל קצות המיטה, הבובות הישנות אך
הנקיות מסודרות, והכל במקומו כאילו בכל רגע עומדת להיכנס אותה
לין הקטנה מהגן או מבית הספר עם ילקוט על גבה.       לאותה
ילדה לא יקראו אורלי. היא לא תחיה תחת עול המירכאות הכואבות
האלה שצצו מדפי העיתון. באותו היום המקולל אולי אלפי או
מיליוני קוראי עיתון מושבעים וודאי קראו את סיפורה, אולי אף
חשו שם לרגע - הזדהות עמומה, ומייד העבירו דף לכתבה משעשעת על
תכנית בידור חדשה, או אולי לחידון שבמגזין השבועי המצורף.
הזדהות... בחיים לא יוכלו להרגיש את תחושת ספירת הכוכבים כאשר
גוף זר ודוחה קרב אליה, חודר לתוכה. תמונת הכוכבים, שמי השחור
של אותו לילה, חלפה בראשה במהירות. היא שמה את ידה קרוב לאיבר
מינה אך לא נגעה בו, כאילו ניסתה לגונן עליו. היא לקחה את
השמיכה המסודרת באדיקות וקיפלה אותה לכיוון הבובות. נכנסה
למיטה, המזרן היה כה רך עד שכמעט בלע אותה, היא התכסתה בשמיכת
הפוך הקרירה והניחה ראשה על הכר. השמיכה נהפכה מייד לחמה מאוד,
כחום גופה הנוכחי ואט אט היא נרדמה ברוך החם ההוא, מקופלת
וקטנה בתוך עצמה.
אמא נכנסה לחדר וסידרה את המיטה סביב אורלי, שיהיה לה יותר
נוח. היא גם לקחה ואספה את כל הבובות לשקית גדולה והניחה את
השקית לצד שולחן הכתיבה. חזרה אל מיטת ילדתה ויישרה את רגליה,
שיהיה לה יותר נוח, יותר מקום... וכיסתה אותה שוב בשמיכה החמה.
אורלי הרגישה בה ופתחה את עיניה "אימא..." היא לחשה, "כן
מותק?..." אימה לחשה ספק לעצמה ספק לאורלי והתיישבה על קצה
המיטה לצד רגליה של אורלי, תוך ליטוף חטוף לירכה של אורלי תוך
סידור השמיכה בקפדנות. "לא... אה... סתם... תוכלי להשאיר אותי
לבד לרגע? אני... סליחה... לא... אה... בבקשה?" אורלי הסתבכה
בעצמה, חסרת ביטחון לחלוטין היא הביטה באמה בתחינה לא תחינה.
אמה יצאה מהחדר ומלמלה לעצמה "אין בעיה" ו-"בסדר, מותק" והגיפה
מאחוריה את הדלת. אמא אוהבת את אורלי כל כך עכשיו, בילדותה עם
לין היה להן יותר קשה להסתדר יחד. נדמה כי עברה שעה, אורלי
ישבה על מיטתה ונשמה בכבדות ואט אט הפכו נשימותיה לקצובות
ומצמררות. לנשוף היא יכולה - לשאוף לא כל כך...
אימא נכנסה לחדר בדיוק כמו שאורלי הייתה רק ילדונת, צועקת
וזועפת על אורלי במעין חייתיות נוראית- "תפסיקי! את עושה את זה
בכוונה! ככה את חושבת שתקבלי תשומת לב?! מפלצת! מספיק, טיפשה,
מספיק!" היא לקחה את אורלי בחולצתה והשליכה אותה על הרצפה,
בדרך לרצפה נחבל ראשה של אורלי בכד חרס לבן מלא בחבצלות
מפלסטיק שעמד בפינה ונשימתה נעצרה לכמה שניות מהלם וכאב.
החבצלות שהיו בתוך הכד נפלו ממנו והתפזרו בכל מקום. אורלי החלה
לבכות, והריב ביניהן נמשך שעות ונרגע לאחר חיבוק מאולץ והסבר
די הגיוני שנתנה אמא לאורלי.
ביום למחרת אורלי שהתה בחדר הכביסה ורחצה מספר בדים עדינים
בידיה, ב"סינטבון" ובמים פושרים. לפתע הגיחה מאחוריה יש שעירה
וגברית ותפסה בצווארה בחוזקה. "לא!" חשבה לעצמה, היא זיהתה את
היד, את חוזקה הנורא. "מה... מה אתה רוצה ממני?!" היא נאנחה
בבהלת - מה, נחנקת תחת עול ידו. הגבר שמאחוריה לא ענה ולא זע
ממקומו, נדמה היה שהוא חושב מה לעשות קודם. הגבר חיזק את
אחיזתו בצווארה ופתאום אורלי הרגישה בגבה דקירה, גדולה וחזקה
אלף אלפי הבדלות מהדקירה הקטנה של המחט בבית החולים הנוראי
ההוא. אורלי לא חשבה על זה; רק הכינה עצמה תוך שניות לפתרון
הסופי. הפתרון הסופי שלו כנגדה. הדקירה התחזקה - כעת לא הייתה
זו רק תחושה, אלא דקירה של ממש. אורלי הרגישה כאילו כל דמה
זורם לעבר הפתח שנוצר בגבה ויוצא משם - כל כולה יוצאת משם. אור
השמש היה חזק מנשוא, היה נדמה שהשמש מכה בשניהם. "עוד לא,
בבקשה... לא..." היא לחשה באחרית כוחותיה. האולר יצא ממנה
במהירות ונכנס שוב, בפעמיים מהירות. בפעם השלישית האולר יצא
ולא חזר, יד הגבר נעלמה לה וקולה של אימא נשמע מרחוק: "לין!
איפה את? שומעת איזו משטרה, איזה דבר! הודיעו עכשיו ברדיו -
ברח אסיר מהכלא, אומרים שהוא עוד אפילו בתהליכי משפט..." אימא
התרוצצה בכל הבית, מחפשת את ביתה ואז הגיעה בטעות לחדר הכביסה
הקטן, הצדדי כל כך. "אלוהים! לין!!! לא!!!"
אימא חפשה בלין דופק בחיפזון - תפסה את שפורפרת הטלפון וחייגה
לאמבולנס דחוף. אימא בכתה ותפסה את ילדתה בראשה, תמכה בה...
מחזיקה בכל הכוח בפצע שבגבה, בידה השנייה, מתוך רצון לא מועיל
לעצור את הדם שזרם ללא מעצור. לין הביטה מבט אחרון חטוף באמה
ועצמה את עיניה סופית.
"לא!!!" צעקת האם קרעה את שמי התכלת השחורים.