"חלי נכנסה לחדר בשקט  - בשקט. היא לא רצתה שאני אשמע אותה
נכנסת, אבל אני שמעתי אותה. לא רציתי להרוס לה, אז שתקתי. היא
הגיחה מאחוריי וכיסתה לי את העיניים. "תנחש מי זאת!"  היא צחקה
בחן. "נו באמת... חשבת שאני לא אזהה אותך? קה טונטה!" מלמלתי
בשפת האם שלי, ספרדית. בעצם, אולי זה לא נכון - אני גם
יהודייה, אז לא - שפת האם שלי היא עברית. כן, עברית.
לא, לא, אני לא בוכה, זה בסדר. טוב, בעצם מה שקרה היה ש...
איפה הייתי? אה, כן - היא הפתיעה אותי מאחורה וקראתי לה טונטה,
טיפשה, כלומר - טיפשונת כזאת. ואז היא נישקה אותי. נשיקה טובה,
מתוקה. היא נורא עדינה, וכנראה בגלל שלא הבינה מה אמרתי היא לא
נעלבה. חלי קפצה ממני אל כיסא העץ הכהה שלידי, ושנינו התיישבנו
ליד שולחן הכתיבה. כלומר, אני התיישבתי ליד השולחן - חלי
התיישבה לידי, וליטפה את שאריות שערי הקצר. אני לא התייחסתי
אליה - רק כתבתי מתוך שיגעון כזה. עד היום אני לא מודע למה
שכתבתי. פחדתי לפתוח את המחברת ההיא. אני פוחד לקרוא מה שכתבתי
בזמן שהיא עוד הייתה לידי.
בקיצור, כמה שעות אח"כ הגיע שוטר מלווה בשוטרת צעירה. הגיע זאת
מילה נחמדה, כיוון שהוא שבר את הדלת ונכנס. אפילו לא דפק על
הדלת, למרות שהיינו בפנים. בתוך הדירה הקטנה שלי. הוא שאל
בתוקף מי זה כאן מרי סלגו. עניתי שזה אני ומה הבעיה, והוא אמר
שאני אפסיק להגן עליה. הוא חשב שאני באמת גבר, וזה מצא חן
בעיניי, כיוון שכל חיי קראתי לעצמי בלשון זכר והכרחתי אחרים
להתנהג אליי כך. ואז הוא לקח את שנינו לתחנת משטרה מעופשת,
מלאה בחרקים, שכילדה נורא אהבתי לאסוף ולשחק. החזקתי לחלי שלי
את היד בחוזקה, כאילו זאת הפעם האחרונה שנתראה. אבל להפתעתי
הכניסו אותנו לתחנה יחד, והושיבו אותנו על ספסל ההמתנה, יחד.
אח"כ נודע לנו שמצאו אצלנו בבית סמים. טוב, עישנו קצת מידי
פעם, ניסינו אולי איזה פעמיים שלוש, אבל מעולם לא החזקנו כל כך
הרבה, ועוד בבית?! אין סיכוי. שום סיכוי. אז אחרי החקירה של
שנינו יחד - הפרידו אותנו. אותי הביאו למן בית סוהר או חדר
ישן, אני כבר לא זוכר. בקיצור, מאז לא ראיתי אותה.
בחדר המוזר, הסגור - ישן איזה בחור קטן, צעיר - היה לו מראה של
ילד, נער. הסתכלתי בו, עומד, שעה ארוכה או אולי יותר. עד
שראיתי אותו זז ואז הלכתי בשקט, שלא אפריע לו לישון, שלא ישמע
אותי, אל הארגז שהיה בפינת החדר הקטן. ארגז עץ ישן, בצורת מלבן
שוכב, ועליו מעין פיסת בד משוכה בכתובות פחם, כנראה של אסירים
קודמים, או שאולי כתב אותם נער תלתלי הזהב? איני יודע.
הבטתי בו שוב. לא יכולתי להסיר את עיניי ממנו, משהו בו קרא לי
להסתכל בו. אני לא יודע להסביר את זה, אבל זה היה מיוחד. מה
שמוזר הוא שהוא לא היה יפה, או בחורה, ובכל זאת הסתכלתי בו -
משהו קרא אליי להסתכל בו ישן. במיוחד כשהוא ישן. אני לא יודע
איך, אבל לאט מצאתי את עצמי מתקרב אליו, נגעתי לו בתלתלי הזהב
האלו שלו. קירבתי את ידי אל לחיו ונשקתי לו בפיו בעדינות.
פתאום הבנתי מה אני עושה וברחתי לפינת החדר - אל הארגז, עליו
חזרתי לשבת.
אני זוכר שפתאום הוא התעורר והביט בי. "אורח חדש במושבתי, אני
רואה!" הוא דיבר במבטא אמריקאי מצוחצח. חיבבתי את מה שאמר -
הוא שמח לראות אותי. שעות ארוכות ישבנו ושוחחנו, אולי עד
הבוקר. איני יודע כיוון שהיה חשוך בחדר כל הזמן. גם כשהגעתי,
כשדיברתי עמו ואולי גם עכשיו. "טוב, אז נלך לישון, ייה?" לא
עניתי לו. לא יודע למה, אולי כי לא רציתי להפסיק לדבר אתו. הוא
היה בטוח שאני בחור ולכן דיבר איתי על הכל. בחורים לא מדברים
עם בחורה על הכל. אפילו אם היא גם "אוהבת בנות". מצא חן בעיניי
שהוא חשב שאני בחור, זה עשה לי טוב - כי הוא בטח לא יסתיר ממני
דברים שלא מספרים לבחורות.
בתא הזה, בחדר הישן, שהינו אולי ימים, אולי חודשים ואולי שנים.
כל שאני יודע זה שגופי נעשה כחוש יותר ויותר בכל פעם שהביא
אותו שוטר שמן במדיו הירוקים - כהים איזו צלחת אורז או לחם
מיובש.
בלילה אחד הגיע השוטר השמן, ומחברת רישומים בכיסו. הוא נשען עם
דלת הסורגים ואני כייסתי אותו - פשוט שלפתי את המחברת מכיסו
האחורי בזמן שהוא נגס בלחם שלו. אחרי שעה ומשהו הוא שמע משהו
בקשר ורץ החוצה במהירות. אני תפסתי פחם וכתבתי בכתב לא ברור את
שמו של נער תלתלי הזהב באותיות קידוש לבנה:
אורן
ומתחתיו, מתוך בלבול לא ידוע, לא מובן, כתבתי את שמה של חלי.
השם של חלי יצא לי קטן יותר, ובתחתית הדף. התחלתי לחשוב אם יש
לזה משמעות כלשהי ולא הצלחתי להגיע לשום מסקנה עד שאורן -
תלתלי - זהב שלי התעורר פתאום. כל הזמן הוא מתעורר ככה; לרגע
אני בטוח שהוא ישן ורגע אחר כך הוא מתעורר פתאום. בבהלה סגרתי
את המחברת ודחפתי אותה מתחת לפיסת הבד הפחומה שעל הארגז. פתאום
לא זכרתי על מה חשבתי קודם, וכל תשומת הלב שלי הופנתה ל- איך
להיראות עבורו הכי גברי שאפשר, להסתיר את עצמי. הרגשתי כל כך
רע - בחודשים או ימים האחרונים, מאז שהגעתי לכאן, נקשרתי לנער
הזה כל כך עד שההרגשה הרעה של השקר הציפה אותי. הרגשתי טובע
בתוך חול טובעני או בוץ שמכסה ומטביע אותי לחלוטין. חשתי
חלחלה, בחילה נוראה.
עבר לו עוד יום ואני המשכתי לכתוב ולצייר. לא היה אכפת לי הרבה
מה כתבתי וציירתי - העיקר שהמשכתי למלא את אותה המחברת
בזיכרונות וציורים, של העולם בחוץ ומבפנים.  בעיקר של החוץ,
אליו הצטמצמו געגועיי - כיוון ששכחתי יותר ויותר מה הי לי שם,
איך זה נראה בכלל שם. התחלתי לפתח תלות יותר ויותר בילד תלתלי
הזהב. הוא היה יותר יפה בעיניי מיום ליום. אולי שכחתי לספר לך
שהוא היה מבוגר ממני. לא בהרבה, בארבע שנים או חמש. אני לא
יודע אם זה יעזור לך כאן. פשוט דרשת ממני שאספר לך כל פרט
ופרט, אז זה מה שאני עושה.
שנינו לא היינו משכילים כל כך, אבל לנהל שיחה, על אף שהגענו
ממקומות שונים כל כך, את זה יכולנו לעשות. וניהלנו הרבה שיחות,
כל יום דיברנו. לא הייתה לנו הרבה חברה חוץ מאחד עם השני. וגם
השוטר השמן ההוא. רק אנחנו והשוטר. והשוטר הזה נכנס לאיפה שלא
היינו רק בשעה אחת כל יום. איני יודע באיזו שעה, אבל כל פעם זה
היה באותו הזמן. שעון לא היה שם. אני לא יודע אם הזכרתי את זה
כבר; לא היה שם לוח שנה ולא שעון - רק חושך, כל הזמן. ידענו
מתי יום ולילה רק בגלל שמתישהו היינו עייפים כבר. בוודאי שזה
לא היה מדע מדויק, אבל עבורנו אלו היו היום והלילה.
בכל לילה מאז שנשקתי לו בראשונה רציתי לעשות זאת שוב, ולא
מצאתי אומץ בתוכי. אבל בלילה ההוא נשקתי לו כשישן. אבל הפעם
כנראה שהרגיש בפי על שפתיו, הוא התעורר פתאום ושאל בבהלה: "מה
זה? מה אתה חושב שאתה עושה? מה... אתה...? מה זה?!". הוא היה
מפוחד. ראיתי את זה עליו. גם אני הייתי. פחדתי שהוא יגלה את
השקר שלי - שאני מוצ'אצ'ה שהיא מוצ'אצו, כלומר - בחורה שהיא
בחור. בנוסף, גם נבהלתי ממה שעשיתי. אני לא נמשך לבחורים. אז
מה קרה לי אתו? הפנים המבוהלות שלו שמרו עדיין על עדינותם.
לחיו החלקלקה ומצחו התקשט בקמטי בהלה. אבל מה שהכי רצח אותי
מבפנים זה הפה שלו; השפתיים המושלמות, האדמדמות שלו היו
מושבתות - הן רעדו, אך לא זזו. זה היה מוזר ומפחיד מאוד.
השפתיים שכה אהבתי בגדו בי עכשיו. היה שקט. התיישבתי על הארגז
ופתאום הרגשתי את הגוף שלי, את הגוף הכחוש, המסכן. הגוף -
הרקמות והעצמות שכעת כבר נראו למרחקים מעבר לעור שלי. עליו
חשבתי. הרגשתי את כל כולי רועד. משקשק למוות. מוות זאת מילה
עדינה לתאר את מה שעבר עליי באותו רגע - הרגשתי גוסס. כשנער
תלתלי הזהב ראה שאין לי מה לענות הוא נעמד בפינה השנייה של התא
ושתק. הורדתי שוב את מבטי לרצפה. הרגשתי אשם. אבל באותה שנייה
הבנתי גם שאין לי על מה. אבל תחושת האשמה הייתה חזקה ממני.
הסתכלתי על הרצפה המעופשת. במוחי עוד ראיתי את פניו המבוהלות
והכעוסות אל מול פניו הנעימות, שהיו לי עד עכשיו משענת לחיי,
פניו הרגועות היו לי עד כה כל כך תמידיות וברורות. הרמתי את
מבטי חזרה אליו. הוא הסתכל בסורגי הברזל ושיחק עם תלתל אחד
שנחת על מצחו. בהיתי והסתכלתי בו לחילופין.
לפתע הוא התקרב אליי, התכופף עד שהיה בגובה של פניי, ואולי
נמוך מהן. הוא נגע בשיערי הקצר והעביר אותו מבין אצבעותיו.
השיער שסימל עבורי כל כך הרבה גבריות נעשה עבורי סמל מטושטש -
הנשיות שלי רצתה לפרוץ ממני, אבל אני שתקתי ולא הזזתי אף רקמת
שריר בלויה. הוא תפס את העורף שלי. לא, דווקא לא חזק, לא די
בכדי להכאיב, אבל הרגשתי את החוזק שעוד נותר בו. הוא העביר את
ידו לאט על עורי, עד שהגיע לסנטר ותפס אותו באגודל וביד קמוצה
אחורנית. אז הוא התקרב אליי עוד קצת ונגע בקושי עם פיו בפי,
ושוב התרחק עם פניו במעט, עד שיכל להביט בעיניי. עיניו הביטו
בי בחום, באותו הרגע הבנתי שהוא סלח לי. או אולי אפילו קודם
סלח לי. שוב הוא קירב את פיו לפי - אך הפעם נשק לשפתיי באמת,
כמו שאני לא העזתי, ומעט החוזק שנותר בו הציף את שנינו. הוא
ליטף אותי, מהסנטר הוריד את ידו לכתפי והוריד לאט את הכתפייה
של הגופייה המטונפת שלי. הוא הסתכל לי בעיניים. העיניים שהרגו
והחיו אותי, כעת ליטפו אותי ברכות מספקת. מאותו הרגע הכל נהיה
מטושטש. אורן תלתלי זהב שלי המשיך ללטף את כתפיי, ואט העביר את
ידיו אל מותניי. אהבתי אותו על כך.
הגופייה נפלה ממני ברגע שהוא עזב את כתפי, ונחתה על מקום
הכיפוף, כי אמרתי שעדיין ישבתי, נכון? כן, אמרתי. הוא משך אליו
את החגורה שלי. חגורה מחומר גומי פשוט שעשיתי בעצמי, זו שדאגה
לתפוס את המכנסיים הגדולות. אלו היו מכנסיים מהבד הקשה החדש
שייצרו אז לפועלים. אבא קנה שניים כאלה וכשארזתי לנסיעה לקחתי
איתי גם זוג מכנסיים אחד מבלי שיידע על כך.
לפני שידעתי מה קרה, שנינו היינו מופשטים מבגדינו. לחלוטין.
הנער נשק לי בכל גופי. היה לי טוב עם כל נגיעה שלו על עורי.
בלילה ההוא היה לי טוב. טוב עם עצמי, עם המצב.
בבוקר התעוררתי על הרצפה הקרה. הנער ישן על מיטתו. ניסיתי
להיזכר איך הגעתי לרצפה, ואז... אז נכנס השוטר עם מכשיר רדיו
קטן בידו השמאלית. התיישב ליד השולחן הקטן והמרובע שלו, והניח
את המכשיר בקצה השולחן. ואז שמעתי את מה שאתה מחפש. שמעתי את
הקריין מדווח על חלי. ברגע ששמעתי את השם רחלה בילו, כבר
ידעתי. ההרגשה הרעה שהייתה צריכה להיות לי אמש, הרסה אותי כעת.
חלי איננה וכבר לא תהיה. לרגע נבהלתי מעצמי על שחשתי הקלה.
הקלה?! חלי, שעד שהגעתי לתא הזה והכל כבר התגלגל משם, עד אז...
עד אז הייתה היא ורק היא אהבתי היחידה - חיי. זו שהערצתי
והערכתי. זו שהרוותה אותי בליל צימאון לאהבה והשתוקקה איתי
בלילה אפור. פתאום חוורו לי תמונות ממנה. במיוחד במיטה,
בלילות. כששכבנו זו עם זו. כשנשקתי לה לשלום או להתראות. שלום
ולא להתראות, חלי שלי. שלום ולא להתראות. הרגשתי הקלה מוזרה
מעורבת בצימאון לאורן תלתלי הזהב שלי. אהבתי את כל מחשבותיי על
אתמול.
הנער התעורר ופיהק תוך כדי "בוקר טוב" במבטא האמריקאי שלו. לא
הזכיר את אתמול. השוטר רשם את הדו"ח היומי וצחקק, קם מהשולחן
וסגר אחריו את דלת סורגי הברזל. חשבתי שאולי הנער חיכה שהשוטר
ייצא בכדי לומר לי מילה או לנשק אותי. הסתכלתי עליו במבטי
בקשה. הפכתי את עיניי לנשיות ביותר שהכרתי; עיניי חלי. הנה,
תראה! תסתכל לי בעיניים כמו בליל אתמול! למה אתה לא מביט בי?
מה השתנה? תסתכל לי בעיניים! עיניי נהיו נשיות יותר עם כל
בקשה, עם כל התחננות. לא פציתי את פי. בימים שאחר כך הכל היה
כמו קודם - בלילה הלכנו לישון, בבוקר קמנו ודיברנו עד הערב.
עשיתי את עצמי לא זוכרת מה היה באותו לילה. לפעמים החלפנו איזו
מילה עם השוטר. שנאתי את אורן ואת השוטר בכל שנייה. בכל דקה
ויום שעברו מבלי נגיעה או מילה מלטפת שלו. ואז הגיע אותו היום.
היום בו לקחו אותי לכאן, לחקירה באותה התחנה בה הפרידו אותי
ואת חלי.
אני לא יודעת מה קרה איתו, עם נער תלתלי הזהב. את חלי אני
יודעת ש... כלומר - חלי נרצחה. בדם קר, אם תרשה לי להוסיף. היא
בטח לא ידעה מה קורה לה. שמעתי מהשוטרים כאן שחלי הייתה מסוממת
רוב הזמן. שמעתי שהיא הבריחה לאן שלא הייתה סמים דרך מישהו
שהיה שם. אני לא יודעת מה קרה לה. מה קרה, איך קרה. לא יודעת.
אין לי מושג, כי אף אחד בדרך לפה, וגם פה לא... לא סיפרו לי
כלום. שום מילה על איך שנרצחה ועל ידיו של מי דמה מונח. דמה
המסומם שלי חלי"
"בסדר. שמעתי מספיק. הבנתי שאת לא יודעת כלום על רחל מאז
שהגעתם לתחנה. איפה הדירה הזאת שלכם?" החוקר דיבר בקשיחות ולא
נתן למרי לענות תשובה שארכה יותר ממילה או שתיים.
"אהמ... אני לא... זוכרת..."
"אהה. כמה זמן גרת שם לפני רחל?"
"לא, את הדירה... אהמ... שכרנו יחד... ו..."
"אהה. כמה זמן גרת שם עם רחל?"
"תקרא לה חלי! בחייה היא רצתה... אהמ... חלי..." מרי גימגמה
במעין פחד, שחציו נטה לשיגעון מתגבר. היא התחילה להיכנס ללחץ.
"חלי? רחל וזהו! כמה זמן הייתן ב... בקשר?" החוקר החוויר קצת
כשנאלץ לשאול על יחסיהן של השתיים. היה ניתן לראות על פניו
שה"עניין" לא נראה לו כל כך. את מרי זה לא עניין. היא נסחבה
לאט לתוך בועה של עצמה ושום דבר לא היה חשוב לה. היא נגררה
לעולם הפנימי שלה והרגישה כאילו מישהו לוחץ לה את הבועה, ואין
לה יותר אוויר. עיניה נעצמו לאט.
"מריה!". היא פתחה את עיניה בכוחותיה האחרונים, בבהלה.
"את יודעת משהו על רחל! אני בטוח! נכון? את יכולה להסתכל עליי
ולומר לי שאת לא יודעת כלום?! הא?!" מרי התחילה לגרד לעצמה את
הירך. הגירוד הפך יותר ויותר כואב ואדום. החוקר המשיך לצעוק
ולדבר. עם כל צעקה שלו הגירוד התחזק. זו כבר לא הייתה מרי
שגירדה - זו היד שהמשיכה. החוקר כנראה נבהל מהגירודים, כי
פתאום ידיה של מרי נתפסו בתוך ידיו. הוא תפס לה את העצם המכוסה
בעור ותו לא, ממש בחוזקה. ידיה רעדו בפחד. כשראה שנרגעה מעט
המשיך בשאלותיו שהפכו לאט, כמו כדור שלג מתגלגל, לצעקות עם
סימן שאלה בסוף. היא שוב החלה להיכנס לפאניקה לא ברורה.
הגירודים שבו. היא תקעה את עיניה בנקודה שחורה אחת וגירדה.
הפעם גירדה את ידה האחת בעזרת השנייה והחליפה ביניהן לאחר
שמאחת ירד קצת דם. החוקר צעק וצרח עליה שאלות ונכנס למעין
אופוריה של שאלות בצעקות, בדיוק כמו האופוריה של מרי עכשיו.
החוקר לפת את ידיה והי רעדה שוב. הפעם זה היה חזק יותר, גם
הגירוד גם הלפיתה של ידיה בידיו וגם הרעידה שאחרי. וורידי
הידיים היו כחולים ונפוחים. היד כולה אדומה וגם השניה. גם
הרגליים, השוקיים והירכיים היו אדומות עוד מקודם. היו קטעי עור
בהם הגירוד עבר את שכבות העור הראשונות וראו כבר כתמי אדום כהה
- בורדו של דם. בראשה של מרי לא עבר דבר מלבד הבקשה הדומיננטית
היחידה שנותרה לה - שהחוקר לא ייגע בה שוב. שאף אחד לא ייגע בה
שוב. אף אחד. היא לא רצתה לחשוב אפילו על נער תלתלי הזהב. על
אורן לא, רק לא הוא. מרי שתקה. כל הזמן הזה היא שתקה. רק הבקשה
התרוצצה בראשה.
החוקר התכופף לעבר מכשיר קשר, הרים אותו מהרצפה ומלמל משהו.
למרי לא אכפת. שוטרת נכנסה לחדר החקירה לקחת את מרי. היא נגעה
בה - החזיקה אותה כששתי ידיה מאחורי גבה. צורת ההחזקה של
השוטרת ועצם ההחזקה בכלל, שברו את מרי לחתיכות. כמו רסיסי כוס
קריסטל שנפלה על הרצפה בבית אימא. השוטרת העבירה את ידיה של
מרי, שהיו מוחזקות כעת באזיקים לשני גברים בחלוקים לבנים. שני
גברי החלוקים הלבנים הכניסו אותה בזהירות למעין מכונית גדולה
והושיבו אותה על ספסל. מרי חשה בנוח במכונית ההיא. הספסל
ודפנות הרכב היו מרופדים ונוחים. אחרי נסיעה ארוכה לקחו אותה
החלוקים הלבנים האלו לחדר ריק, שום דבר מלבד כרית ושמיכה.
קירותיו והרצפה היו מרופדים וכך גם הכרית והשמיכה, שהיו מונחות
זו לצד זו על רצפת החדר. מרי הניחה את ראשה על הכרית, הניחה
בזהירות על רגליה את השמיכה ותוך כמה שניות בודדות נרדמה
לחלוטין.