בחזרה לפקולטה למדעי הנשמה,
מנתחים שיר של וולך בכיתה,
המרצה מכוונת לפרשנות על ילד
התבגרות ואבדן אמונה,
אני מוצא בזה סיפור אכזבה
של אהבה ראשונה

אני פותח פה לספר,
מביט בעיניים נוצצות על התלמידים האחרים
אבל המילים לא יוצאות
המוח עושה תכניות
ומנגד דפיקות הלב מאיצות
אני עוצר לנשום
ונאלם

אני לא במצב טוב הלילה
אני יודע,
זה הזמן להתחיל לבנות מחדש
לחזור להאמין
במשהו סמלי
אולי קצת בנאלי,
למשל

אהבה
רסיסים של שמשת מכונית על הכביש,
שאריות של, זיכרונות ו
צלקות מכוערות מכל עבר
מכל היופי הזה שנפל
והיה למזבח
עצוב ואומלל
אפילו האמון נגדע,
אפילו ברפי,
מביט,
ואיננו,
אפילו רפי

אבל אני לא בטוב הלילה
צריך להתחיל הכול מחדש
אולי להאמין במשהו טיפשי
אולי עבודה

מנוצל,
מיוזע מגואל בקרבת הכסף לדם,
שרוע בבוץ של, משרד מהודר
מיקוד מושלם
מעניק נשמה לבשר
ובבנק מינוס נורא
(עוד מעט שכר-דירה)
ואין במקרר קומץ ירקות לפרוסה,

אינני מקפיד לאכול
מאז שאת לא כאן

נו, אז מה
מעשן בדממה

סתם לא טוב הלילה
כבר התחלתי לשנוא לעזוב אדמה,
גם אליה נקשרים אחרי זמן מה,
בעיקר כשאין בשביל מה,
אולי אם הייתה בי טיפת
אמונה

אך הדת ידועה
בכוחה להפריד בין נפשות,
אפילו הרב הטהור שלי
מתחת לגלימה השחורה
נבלה
והמלאך הקטן הנטוש,
מגדל משפחה,
על יסודות של בדיה,
ללא אחיזה

כמה שאני רוצה אותך
כבר בחזרה

אולי אשן לשם שינוי,
כבר כמה לילות
איני עוצם עין
לא מוצא במה להיאחז במה להאמין
לא נרדם
אני הופך לצלם של אבי
רק בתוספת
מודעות עצמית וייסורים

שיר של וולך
על געגועים לאלוהים מתוק,
עושה לי פרפורי מחנק
תחושה מלחיצה בגרון

ורצון עז לשוב אל הכפר
להיות מנותק מהזמן

לברוח בלי לברוח ממה
להיות מאושר בלי לדעת למה
לא לדאוג
לא לדאוג יתר על המידה

להיות סתם באוויר
לנשום דבר מה,
לצפות על הים
בדממה