"אני נשבעת לך שלא תכננתי... זה פשוט קרה... לעזאזל. אני
מצטערת" שילה התחננה שהאדמה תפתח את פיה והיא פשוט תיפול
לתוכה. זה היה נורא, לנסות להסביר לכריס למה בגדה בה. היא עצמה
לא מעכלת עדיין את מה שעשתה. היא האדם הכי נאמן ואוהב ביחסים,
או לפחות הייתה עד כה. כבר אינה יודעת דבר. וגם כריס לא יודעת.
כל תירוץ שבעולם לא יחפה על מה שעשתה לה שילה. כריס חשבה שעם
אישה זה יהיה אחרת, שילה תבין אותה, והיא תבין את שילה. ההבטחה
בשבועה, שלעולם לא תבגוד בה או תשקר או בכלל, כבר לא שווה
כלום, אפשר לזרוק הבטחות כאלו לפח.
"ת...תיקחי את הדברים שלך, תלכי מפה! פשוט תלכי..." כריס
התכופפה אל מתחת למיטה והרימה משם מזוודה גדולה, הניחה אותה על
המיטה, פתחה אותה והניחה למזוודה, לשילה. שילה פחדה לגשת אל
המזוודה, רק שכריס לא תתפוצץ, היא הנשית ביניהן ויש לשער שהיא
תבכה עכשיו, או תצעק, ואם תצליח להתאפק - אז תבכה אחר כך. לאחר
כמה דקות שילה עזרה אומץ, לקחה את המזוודה והחלה לקחת את
הדברים שלה, בשקט-בשקט. כריס לא יכלה לשאת יותר את רצף
המאורעות, את מה שקורה כאן ולכן נסגרה בחדר האמבטיה. כחצי שעה
חיכתה שם בפנים, ללא דמע, עד ששמעה טריקת דלת. היא פתחה את
הדלת באיטיות, ובדקה ששילה באמת הלכה. זרקה את עצמה על המיטה
הגדולה, הריקה. עכשיו היא לבד כאן, שוכבת על המיטה הריקה,
והריק הזה נכנס לתוך העור שלה, ואחר לדם שלה, והריק זורם
בתוכה, ממלא כל מקום שהיה עד כה וריד או פיסת עור - כעת ימלא
אותו ריק נוראי, לא אוויר, לא לבן ולא שחור, פשוט ריק. היא חשה
בחום הגוף שהיא מעבירה לשמיכת הפוך הסינתטית ולאחר שחיממה אותה
היטב, בלי נוע ובלי דמע, חיממה אותה בחזרה השמיכה. חום טוב,
טהור, נעים, מחלחל אל גופה של כריס ומתעכב בכל תא ותא, עד
שהחום המתוק ייספג בכולה. כריס נותנת לה את חום גופה, והשמיכה
נותנת לה חום כפול, נוח לה.
הטלפון הישן והבלוי צלצל וכריס, באי-רצון, קמה מהחום, מהשמיכה
הסינתטית החמה שלה, וענתה. זו הייתה שילה, מצלצלת לשמוע את
קולה. כריס ניתקה לה בפרצוף בכעס רב, זרקה בתוקפנות את השפופרת
על מתקן הטלפון הישן, המתפרק כמעה. וניגשה אל דלת היציאה. לאחר
שעה ומשהו כריס מצאה את עצמה במרכז העיר, מיליוני אנשים ממהרים
וחולפים על פניה. איש אינו מוכר לה עוד, איש אינו ניגש אליה,
אף לא לשאול מה השעה. כך טיילה עוד דקה ועוד דקה, ועברו אולי
כבר יומיים, או שעה-שעתיים... כבר איבדה תחושת זמן. לפתע כריס
חשה בצורך עז לרוץ, פשוט לפתוח בריצה, בריחה. פתאום חלף על
פניה מישהו מוכר, הוא לא הכיר אותה, אבל היא ידעה שהיא מכירה
אותו. לא שינה לה מהיכן הוא, היא גם לא זכרה, אבל חשוב היה לה
לרוץ, לברוח ממשהו. חלפה לידה עוד מישהי שנתנה תחושה מוכרת,
אבל כריס כבר חלפה על פניה בריצה. לא הייתה בטוחה מיהי זו
שראתה, או מיהי כריס, מהי עושה. כבר לא משנה כלום - לרוץ! רק
לרוץ... לאחר כמה דקות או הרבה יותר, כריס נעצרה במקום והביטה
בירח המשתקף בחלון הראווה של חנות ישנה, חנות של בובות-חוט
מרופטות. אחת מהן נראתה לה כמו שילה ואחת, בקצה השני נראתה
כמוה, טוב - הזכירה אותה- העיניים השחורות, הסנטר המחודד,
עצמות הלחיים הגבוהות, השיער קש, חלק ומתוח כלפי מטה, צבעו
המוזהב המרתק... ירח מטופש. מביא את המחשבות הכי טיפשיות לראש.
בעצם, מיהי כריס שתחליט מהי מחשבה מטופשת ומה לא. היא בעצמה
חשה מטופשת, נבגדת, שילה בגדה בה, והיא לא שמה לב, טיפשת
קטנה.
היא עמדה שם עד שלא חשה ברגליה עוד. לפתע החלה להתיישב, לאט
התיישבה, תוך בהייה ממושכת בירח המשתקף. החום המעיק כעת, הקיף
אותה, כמו על השמיכה הסינתטית הדוחה והחמה שהייתה במקום העלוב
הזה, שעד כה קראה לו בית. זהו לא ביתה עוד, העולם הזה אינו
ביתה, היא צריכה לגור שם - על הירח המטופש, לבד עם המחשבות
המטופשות שהוא מביא אותה לחשוב. כמו בשמיכה הסינתטית, היא חמה
פתאום, ממש רותחת. יותר מידי - חם לה, אבל זה רע. עכשיו זה רע.
סירנה מחרישת אוזניים, מייללת, וקולה של שילה ברקע. אור אדום,
להבה אדירה. אור לבן, ופתאום - ירח.