הוא רץ לעבר החלון, ומעד לתוכו. הוא צנח לכיוון הקרקע, ואחריו,
מטר של רסיסי החלון. הוא נחת אל תוך ערמת זבל גדולה, נזכר
מקודם כי הקומה אינה גבוהה, והמסעדה ברחוב נהגה לזרוק את הזבל
בסמטה מאחורי הבניין. "אחחח!" זעק, אך בין רגע הזעקה התחלפה
בצחוק, ספק ציני ספק משוגע, בעודו מקים את עצמו ומתנקה מהרפש
ושברירי הזכוכית.
"אתם לא תתפסו אותי, לא בחיים, לא... לא לא לא, לא, חה חה!"
מילותיו נחלשו, בעודו החל לדדות אל עבר הסמטאות החשוכות, הרחק
מסירנות מכוניות המשטרה שהקיפו את המקום.
הוא איבד דם רב, התקשה להתקדם בקצב אחיד, אך יידע כי הוא מתקדם
לשווא. בין רגע, הפסיק את מנוסתו, ונשען על הקיר, משתעל בכבדות
בעודו בוהה בשלולית הדם המתאגדת סביבו.
"איזו דרך מזופתת למות", חשב לעצמו, והחל לצחוק בקול רם, שיעול
חזק קטע את צחוקו, ורגליו קרסו. הוא צנח ארצה, ונשאר שעון על
הקיר בגבו. הוא הריץ בראשו את האירועים שהובילו אותו לרגע הזה,
חייך לעצמו ואמר בליבו כי לא מתחרט על דבר.
השיעולים התגברו, והוא נאלץ למחות את הדם מפיו עם ממחטה. אט אט
היא איבדה את צבעה לאדום הטרי. הוא עצם עיניו, וחייך חיוך
מרוצה לעולם, ומבחינתו אין סיבה להמשיך בתירוץ הזה, שהשאר
מתיימרים לקרוא לו חיים. הוא שלף את הסכין המגואלת, מחה ממנה
את הדם, והביט בהשתקפות עיניו בלהב. הוא קרע את חולצתו, והביט
בחזהו, הרגיש את ליבו פועם בחוזקה, כממאן להשתחרר מהכלוב שבו
היה כלוא תקופה כה ארוכה. "אתה כבר לא שלה, ידידי, צא לחופשי",
הוא הניף את הסכין ודקר עצמו בנקודה המדויקת בין הצלעות.

הארי הרים את השפופרת, וחייג בעצבנות. "שלום, הגעתם למשיבון של
אנה, אני לא כאן כדי לענות לכם, אבל מבטיחה לחזור אם תשאירו
הודעה אחרי ה..."
"אנה, זה הארי... אממ... את לא חוזרת לשיחות שלי... תתקשרי
אליי... אני רוצה לדבר... אממ... אני...", השפופרת הורמה בצד
השני וקטעה את מילותיו של הארי, "הארי, תפסיק להתקשר לכאן,
נפרדנו כבר לפני יותר משנה, תניח לי לנפשי", הטלפון ניתק עוד
לפני שהארי הספיק להשחיל מילה.
"כלבה!", צעק והשליך את הטלפון על הקיר. הארי קפץ את אגרופיו
מעצבים ותסכול, ותוך כדי קללות וגידופים, פנה לכיוון חדר
השינה. הוא נכנס והביט סביב, את הקירות כיסו, עד לשבריר המקום
האחרון, תמונות של אנה משלל תקופות, על כל אחת מצוין התאריך
המדויק והסיטואציה. הארי התיישב על המיטה, בעוד עיניו נעות
מתמונה לתמונה, בוחנות, נזכרות. ראשו החל להתמלא בזיכרונות
מאותה המיטה עליה התיישב. לילות מלאי תאווה וסקס, כל דבר שהמוח
האנושי הכחול יכל לחשוב עליו. תוך כדי הזיכרונות, הארי סגר את
עיניו ונשכב על הרצפה, מחזיק את ראשו כמנסה לתלוש את שיערותיו
מהמקום, מנסה לברוח, להתנתק. "למה עשית לי את זה?" צעק בבכי.
"אנה, זה שוב פעם אני," אמר, ותוך כדי מחה את דמעותיו, "אני
אוהב אותך, את חייבת להאמין לי, תדברי אי...", השפופרת הורמה
בצד השני של הקו, "מי זה? למה לעזאזל אתה מתקשר לכאן?" ענה קול
בס גברי ומחוספס. הארי התמלא תדהמה וכעס בעת ובעונה אחת, "מי
אתה, ומה אתה עושה אצלה?" שאל הארי בכעס. "אני לא יודע מי אתה,
אבל אם תתקשר לכאן עוד פעם אחת, אני אדאג שתשלם על כך", ענה
הקול הלא מוכר ונתק את השיחה. הארי נשאר דומם לכמה רגעים,
האפרכסת עדיין צמודה לאוזנו, מנסה לעכל את אשר שמע לפני רגעים
אחדים, מריץ בראשו את הקול שנכנס לחייה של אהובתו. "בוגדת!"
חשב בקול רם. הארי החל להסתובב בדירה בעצבנות, כמישהו המחפש
משהו, אך בעיקר מחפש את עצמו. הוא מיהר להתלבש, לקח את המצלמה,
וייצא במהירות מביתו.

במהלך השבועיים הבאים, הארי פקד את הרחוב שבו גרה אנה בקביעות,
משנה מקומות, נבלע מבין האנשים, עוקב ומתעד כל דבר הנראה לו
רלוונטי. באחד מהערבים, בעודו עומד בסמטא שצופה על דלת בניינה
של אנה, הוא ראה אותה יוצאת, בשעת ערב מאוחרת, וממהרת להיכנס
לרכב שחנה לצד הרחוב. הוא צילם שלל תמונות, של הרכב, של הנהג,
שלה, בעיקר שלה. בכל קליק של המצלמה, הארי נזכר איך היה מצלם
את אנה בכל הזדמנות שהיא, כך למען האמת, הוא פגש אותה, וכמו
המצלמה, התאהב בה מהרגע הראשון. הוא לא נתן למחשבות הללו להתל
בו, הוא היה נחוש לגלות מיהו הזר במכונית, האם זהו האדם שענה
לטלפון לפני ימים מספר? אותו הדבר ארע לסירוגין במהלך הימים
הבאים, שכן, באחד הערבים, האדם במכונית הגיע, עלה לביתה של
אנה, ולא יצא ממנו עד לשעות הבוקר המוקדמות. זו הייתה התשובה
לשאלתו.

עיניו עייפות, אך הנחישות גברה על התסכול, לשם שינוי, הוא לא
היה מוכן לוותר ולהמשיך הלאה, העניין היה חשוב מדי מבחינתו.
הוא עמל ימים כלילות בפיתוח התמונות, האמבטיה נהפכה לחדר
הפיתוח האדום והפרטי שלו, מוקף בתמונות של אנה, של ביתה ושל
האדם המסתורי. הארי התחבט שוב ושוב עם קולותיו הפנימיים, מנסה
לא להיכנע לתסכול, ולקבל את המצב כפי שהוא. הוא היה מסתובב
בביתו בהיפר-אקטיביות, לא אוכל, לא שותה, רק חושב, ניזון
מהרעיונות והמחשבות שמציפות את ראשו, והופכות כל דבר אחר
לשולי. לבסוף, הוא הסכים עם עצמו על דרך הפעולה, מכאן, אין דרך
חזרה.

הלילה היה קודר, והגשם הניס כל נפש חיה מהרחוב, מזג-האוויר
שיתף פעולה עם העתיד להתרחש. הארי נעמד מול דלת הכניסה לבניינה
של אנה. מעילו וכובעו ספוגי הגשם טפטפו בעקביות על המדרגות,
והוא עמד לו, מתנשם, בוהה בהשתקפות דמותו בתוך דלת הזכוכית.
הוא עלה אט אט במדרגות, עד לקומה השנייה, מדרגה אחר מדרגה, ככל
שהוסיף לעלות, מחשבות וזיכרונות החלו להכות בו שוב, כמו אז
בדירה. מדי פעם הוא נעצר, סגר את עיניו, ונאבק פנימית בעצמו עד
שהצליח להתגבר על הצעקות והתחינות הפנימיות לרדת למטה, לצאת
מכאן לעזאזל! ולהמשיך הלאה. אך הוא היה נחוש בדעתו, ואפילו לא
יד האלוהים יכלה להיות כאן לעזר.
הארי נעמד מול הדלת, והחל לגשש בכיסו, עד שמצא את המפתח, שלא
טרח להחזיר לה לאחר שהם נפרדו. הוא הכניס את עצמו פנימה, ונכנס
לתוך הדירה שלא היה בה, בעצם, כבר שנה שלמה. שום דבר לא השתנה,
הקירות צבועי התכלת, ריח הנרות המוכר שמילא את אפו, וחשוב מכל
מבחינתו, התמונה על הקיר המרכזי, זאת שהוא קנה לה לחנוכת הבית.
"ידעתי! היא עוד אוהבת אותי!" מלמל לעצמו בשקט. בעודו מסתובב
בסלון הוא שמע קולות לאורך המסדרון, מחדר השינה. הוא התקדם אל
עבר החדר הפתוח, ליבו געש ופעם בחוזקה. המחזה שנגלה לעיניו גרם
להם להאדים, ולגופו לרעוד. הוא מצא את אנה והגבר הזר, אותו ראה
יותר ממספר פעמים במכונית, בעיצומו של משגל לוהט.
הארי השתעל קלות, "אל תתנו לי להפריע לכם", חייך חיוך ציני אל
עברה של אנה. פניהם מוכי התדהמה של אנה והזר, שמן הסתם הפסיקו
את מה שהיו באמצעו, התחלפו בין רגע בהבעת כעס. "הארי, מה
לעזאזל אתה עושה כאן?" צעקה לעברו אנה, תוך כדי שהתרחקה מהמיטה
והחלה ללבוש את הבייבי-דול שהיה מושלך על צידי המיטה. הזר קפץ
לעברו, ובלי להסס, שלח אגרוף יישר אל אפו של הארי, "חתיכת
בן-זונה, מה אתה עושה כאן!?" צעק. בעודו הארי שרוע על הרצפה,
והזר, עומד מעליו ומגחך, אנה מיהרה לסלון, "דייב, אני מתקשרת
למשטרה".
הארי שכח, מעט מעורפל, כאב חד הכהה את חושיו. הוא ניסה להתמקד
במטרה, להחזיר לעצמו את ההבנה שזהו המוצא האחרון, ואין כישלון.
בעודו מתעשת, הזר, שמו דייב, משך אותו אל כיוון דלת הכניסה,
במטרה להשליכו מהדירה, בעוד אנה מחייגת למשטרה. לאחר כמה
רגעים, הארי התעשת, ובעוד דייב גורר אותו לכניסה, הוא הצליח
לשחרר ידו מאחיזתו של דייב, ולשלוח מרפק בבטנו. דייב שחרר
אחיזתו, ונאחז בבטנו בעודו משתעל. "עכשיו אתה שלי, חתיכת אפס",
מלמל הארי בעודו הודף את דייב לרצפה. "לא! תפסיקו! הארי...
תפסיק עם זה... כן, הלו... משטרה... הצילו!" צעקה אנה בהיסטריה
לטלפון, בעודה מביטה, בוכה ומבועתת, על המתרחש בסלון ביתה.
הארי רכן מעל דייב, הביט בו לאחר שנטרל אותו במספר מכות
מהירות, "זה מה שבחרת כתחליף אליי? אליי?! אני?!" הוא צעק אל
עבר אנה, אשר מצידה שמטה את הטלפון והחל לצעוק עליו, "תעזוב
אותי, אני שונאת אותך!" עיניו של הארי בהקו, נראה כי השיגעון
תקף אותו, מילותיה של אנה הדהדו בראשו, עד כי נמוגו, יחד עם
שפיותו. הוא שלף את הסכין מהכיס, והביט בדייב במבט מנצח, למראה
הסכין, אנה נתפסה בעתה והחל לרוץ לכיוונו של הארי, אשר בחטף
השליך אותה במכה אל עבר הקיר. הוא הביט בדייב, חצי מעורפל, חצי
מעולף, כנוע, "אפס שכמוך, בחיים לא תוכל להיות כמוני, מי אתה
בכלל?" צעק, וחיזק אחיזתו בסכין. הוא רכן מעליו שוב, ושם את
ידו על חזהו על מנת להרגיש את דפיקות ליבו. הארי הביט על אנה,
פניה פגועות, שפתיה מדממות ועיניה בוכיות, "אני אקח ממנו את מה
שנטלת ממני!" הארי הביט בסכין שוב, והניף אותה באוויר,
"לאאאא!" אנה ניסתה לצעוק, אך צלחה רק בזעקה חלושה חנוקת
דמעות. דקירה חדה, בין הצלעות,במיקום המדויק שבו נמצא הלב. הדם
השפריץ על פניו ובגדיו של הארי, עיניו נראו כלא שלו, אך במידת
מה, הסיפוק נראה בבירור על פניו. הוא קם והתקדם לכיוונה של
אנה, והיא מצידה הזדחלה אחורה, ונלכדה באחת הפינות של החדר.
"את רואה מה עשית? אם רק היית חוזרת לשיחות שלי! אם לא היית
עוזבת אותי! למה עזבת אותי? הכל באשמתך!" הארי התקדם במהירות,
תוך כדי צעקות, שגברו על הבכי והזעקות של אנה. היד האחת קפוצה
באגרוף, והשנייה מחזיקה בסכין, משאירה אחריה שביל טיפות דם.
הוא התקרב אליה, גחן מעליה ולחש, "את שלי... לנצח!" היא רעדה,
ניסתה להתרחק ממנו, אך לא היה לאן. הוא החל לנשק אותה, תוך כדי
התנגדות נחרצת ובכי, אך בכל זאת הוא כפה עצמו עליה. בעודו מנסה
להפשיט אותה, נשמעו קולות צעדים מתגברים מחדר המדרגות...
דפיקות נשמעו בדלת, "פיתחו את הדלת, זאת המשטרה! אנחנו יודעים
שאתם שם". הארי הביט באנה, "איך את מעזה לעשות לי את זה! אחרי
כל מה שעברנו!". תוך רגעים מספר, שלושה שוטרים פרצו את הדלת
ועמדו מולו, בעודם מביטים בגופה הטרייה, וכיוונו את אקדחיהם
לכיוונו. ללא מחשבה, הארי החל לרוץ לעבר החלון, השוטרים מצידם
החלו לירות, מכוונים לגופו.