נראה לי שזה היה יום די רגיל, האמת היא שאני לא יודעת אם זו
היתה אהבה מה שהיה שם או רק משהו יותר נינוח...
זה היה נראה לי ברור שזה מה שצריך להיות, ולמזלי הכל התבהר.
חתונה מנקודת מבט של אישה מיוחדת.

הכל היה קדוש, השאלה ריחפה מעלי כמו ענן מתוק, והוא הסתכל
באושר ותקווה שזה הכל בחיים ולא צריך כלום יותר אבל מה שבאמת
היה צריך ליהיות שם זו אהבה. "את? מתחתנת? משתקעת? מאוהבת?
משפחה? למה?" השאלות של האנשים הכי קרובים שלי, החששות שלא
יהיה לי משהו מסודר פתאום בחיים, הפחד מלראות אותי מאושרת.
בוקר טוב, היום שאחרי, אני שמנה ומאושרת. חופשיה וכלואה בתוך
מסגרת שלא הייתי בה בכלל, הכל היה חומרי ומילולי, הכל היה סביב
יאוש מסויים. שיחות נפש נהיו החבר הכי טוב שלי, ולא רק עם
אנשים, עם עצמי, עם הים, עם אלוהים...

אז על מה אני בוכה?

על מה הדמעות שגרמו לי לקמטים? על מה המחשבות? אני לא רואה
סיבה ממשית. יומיים אחרי הסקס הכי טוב בעולם, כיסויים של
האולם, תשובות לאנשים ששאלו יותר מדי שאלות ויותר מדי מהר עד
שפחדתי שהתשובות שלי לא יגרמו נזק כי כבר לא שמתי לב. ולילה של
בכי עמוק, הוא ישן עם הגב אליי, עייף אחרי יום ארוך של מוסיקה
ואושר ולי קשה לדבר עם עצמי ולהבין מה קורה, איפה כל ה"אושר"?
לא היה לנו תוכן.

הכל היה מלוכלך.

קמתי יום אחרי, נפוחה משינה, והוא אמר לי שאני האישה הכי יפה
בעולם, ואני אמרתי, מאמי, יהיה בסדר, אבל חבל שטעיתי, קורה.
סוף שבוע של יציאות ושיכרון חושים ואז הוא הגיע למצב הזה,
ואמר, מאמי, יהיה בסדר, אבל גם הוא טעה.

הייתה לי אופציה אחרת?

חודש אחרי החתונה, אישה שמנה שמתחילה דיאטה בשביל עוד סיבה
לחייך, מאושרת, מאוהבת, חולמנית, מהופנטת שטוב לי. חייה
באופוריה של כמה חודשים עד הפעם הראשונה. הפעם הראשונה שהוא לא
רצה אותי. "אני רוצה להיות לבד". משפט אחד שנתן לי לבכות ימים
על גבי ימים, נתן לי לא להרגיש טוב, גרם לי לבחילות וחוסר
ביטחון. שנאתי אותו באותו הרגע ואת עצמי יותר כי ידעתי שמפה זה
לא יגמר ואני תמיד יצטרך להתפשר.

תהיה לנו עוד דרך ארוכה, אז מחקתי את הדמעות והרמתי את הראש,
וכמובן חזרנו, ופתאום הוא רוצה אותי! יש! בעלי רוצה אותי!

פתאום אני בסדר, אולי כי מצאתי עבודה חדשה, אולי כי כיבסתי
יותר, אולי כי רזיתי? יכול להיות... אולי כי אני היחידה שהבינה
ותמכה ואהבה אותך?! וואו, הרבה שאלות שאין לי תשובה עליהן.
ושוב יש אושר, יש סקס טוב, יש הבנה, יש חיבוקים, כוח, חשק,
חיוכים... ושוב הוא רוצה להיות לבד. שימות. פה זה כבר כאב לי.
פה נשברתי. פה בכיתי מכל הלב ולא מצמצתי, ולא החסרתי בקללות
והשפלות. ושוב שונאת את עצמי שאני כ"כ מיוסרת. "אני אוהבת
אותך" אמרתי בחנק. "אני לא יכול יותר" אמר בקול צלול ובטוח מול
המחשב שלו בישיבה כפופה למקלדת המזדיינת הזו. מביט בי עם בעין
העצלה שלו שכ"כ אהבתי... הלכתי. נפגעתי. נשברתי. כמו מטומטמת
אחרי כמה ימים חזרתי! חזרתי אליו, חזרתי לחייך, חזרתי לילדה
היפה שבי חזרתי לאהוב אותו ואת עצמי. וזה עצוב לי. כ"כ עצוב לי
שהייתי צריכה אותו, כ"כ עצוב לי שבטחתי בכל מילה ומילה שזה לא
יקרה שוב, עצוב לי ששכבנו באותו היום, ושכשהוא נרדם ישבתי
ובכיתי כל הלילה כי לא ידעתי מה אני עושה מפה. לא היה לי כוח
ליישם את המחשבות שלי. אבל היה לי את בעלי שכ"כ אהבתי אז
התפשרתי. כי זה בעלי והוא שלי ואני חולה עליו, פשוט נושמת
אותו, והיום אני מקיאה ויורקת אותך.

האמת, לא נראה שמרצון אבל כנראה שאתה יודע להביא אנשים למצב
הזה.

נתתי לזה צ`אנס אחרון, לא יודעת למה! הרי כבר הכל ירד, האמת,
פחדתי להיות לבד, אני מודה... היום כשאני מסתכלת אחורה אני לא
יכולה לפספס את הטעויות שלי, כי עשיתי כ"כ הרבה. את הרוב אני
עוברת בשובע, עד שאני כבר מרימה ידיים. עברנו לחו"ל, הכל היה
שוב בסדר ואפשר להגיד שקצת פורח... הרגשתי שנולדתי איתו מחדש,
שוב התאהבתי כמו בהתחלה הכל הרגיש חדש, מעניין, מצחיק... תגיד,
לאן כל זה נעלם? ולמה זה נעלם? מה אתה עד כדי כך דפוק? לך לא
היה טוב?!

ושוב... הוא רוצה להיות לבד...

"תחזרי לארץ לחצי שנה שנה ואז נראה מה יהיה... אני רוצה להיות
לבד, אני צריך להיות לבד עם המוסיקה..." כן, כן, יושב מול
המחשב חצי מכופף וכל מה שרציתי לעשות באותו הרגע זה להקיא.

"אני שונאת אותך! והפעם אני לא חוזרת. אני מתגרשת!"

חזרתי בטיסה ארוכה ומייגעת לארץ, עם כמויות של בכי שלא תיארתי
לעצמי שהן קיימות. אחרי יומיים ללא שינה ואוכל אני בארץ פגועה,
שבורה, חצי בן אדם, רוצה ליפול ולא לקום כי לא היה לי למה.

היתה תקופה מחרידה בחודש-חודשיים הראשונים, אני בארץ לבד
בתהליכים להתגרש מהחיים שהיו שלי, מנסה לקום, מנסה לחייך,
לטפוח לעצמי על השכם וכמובן כל שני וחמישי טלפונים, הוא מצטער
ואני יותר, ולאחר מכן מבינים שזו ההחלטה הכי טובה.

אח, איזה כיף היה להתפרק.

היום, חצי שנה אחרי, בחורה חזקה, יפה, סקסית, מחוזרת, גרושה
שחיה את החיים עם קצת חיוך מסתכלת קדימה ולא מתפשרת על כלום.
ומאמי, איפה אתה אה? בווגאס... בוכה לי בטלפון שאתה מצטער
ומתגעגע... חבל שנפל לך האסימון אחרי חצי שנה, ולי היה את
הביצים להגיד לך שאני לא רוצה לשמוע ממך יותר!
ואתה בשוק איך זה ייתכן שהגיע הרגע שאני כבר לא רוצה אותך...
ולא היו לך מילים, גמגמת, מלמלת, בלה בלה בלה, אני כבר לא
שומעת כלום, אין לי בגוף מקום למילים שלך.
מאמי, שום דבר לא בא בקלות. אני אוהבת את מה שגרמת לי להיות,
אישה עם כוח וחזון. אז איפשהו תודה לך. לורין.