כבר הרבה זמן שהם לא נכנסו למיטה יחד. הוא, מביט בה במבט
מאוהב. היא, מסתכלת ישירות אל תוך עיניו, לא סוטה ולו מעט
ימינה. הוא, מניח יד על מותנה ומדמיין אותה צרה, נעימה למגע
ומהווה תאווה לעין כל אשר רק יבחר להסתכל. פעם, גם מי שלא רצה,
הסתכל. הוא מוריד את המשקפיים ושם אותם על השידה האפורה שליד
מיטתו, אותה מערכת שינה שקנו כשרק נישאו. היא מכבה את מנורת
הלילה שעל שידתה שלה, והם נופלים ביחד לשינה.
בא בוקר.
מתכוננים לנסיעה השבועית ברכבת לשם הביקור השבועי בחיפה. היא
אורזת צידה והם יוצאים לדרך. עולים לרכבת. מקום אחד בלבד פנוי
בקרון בו הם נמצאים, וכמו תמיד, דואג הוא שהיא תשב, שלה יהיה
תמיד טוב, למרות שהיא רוצה שהוא. מולה יושב חייל תוהה. משבלעה
הרכבת את שלבי המסילה במשך שעה תמימה, מתפנה מקום לידה, והוא
מתיישב כמו רק חיכה לרגע. מחליפים כמה מילים, ודוממים. ידיים
שלובות, שלו בשלה. ילדים מתרוצצים בקרון, והעייפות ניכרת
בעיניו. היא מחייכת ומושיטה לאחד הילדים את ידה, אך הוא איננו
נעתר. מחזירה ידה אל תוך ידו שחיכתה לה שם, ושבים הם להביט
באידיליה אל האופק, או אל קצהו השני של הקרון. נוסעים נכבדים
שלום, התחנה הבאה - תחנת קרית חיים, מעדכן הכרוז. הגענו. הוא
לוקח את מקל ההליכה ולא מרפה מידה אף לא לרגע אחד, היא שולחת
חיוך אל הילד, והם פוסעים לעבר היציאה. ילדיהם גדלו, עזבו את
הבית והקימו משפחה משלהם. כעת, כל שנותר להם הוא להזדקן בשלווה
ביחד. וביקור שבועי אחד בחיפה.