נעמדתי ליד העמוד שעוצר את הפאב מלקרוס. לפני שנכנסנו, רכשנו
אותה. יכולנו לרכוש עשרים כמוה. אולי עשינו כן. התיישבנו אחד
מול השני על מנת להתל בקהל שיחשוב אותנו למנהלי שיחה, וביודעין
העניין הוא למעשה בואי במטרת מילוי החסר בי על ידי התבוננות
באנשים. בכלל, זהו עניין אדיר, ובפרט, הדבר נוסך בי רוגע.
לוגמים מהבירה הלא טעימה, מביטים הצידה. עוד טעימה, ומבט לצד
השני. קראתי לה החוצה, לאחת מהעשרים שרכשנו בחוץ, והיא, חסרת
כל התנגדות, נענית להזמנתי ואף מביאה את שכנתה מימין. היא לא
נדלקת בקלות, צריך לעבוד קצת. קיבלתי ממנה לתוכי מספר פעמים,
ולבסוף נפרדתי ממנה לשלום. כמוני עשה חברי. לאחר מספר חזרות
שכאלו, התחלתי להביט ללא כל בושה בכל העובר ושב. העוברת ושבה.
מוזר, כי היא אף פעם לא שבה. חיכיתי, וחיכיתי. צריך לציין
שבתחילת הערב ראיתי שתי גבירות, אחת מהן היא מכרה, אך לא
ייחסתי לכך חשיבות כלל וכלל, נדבך של שגעון גדלותי. באמצע
הבירה נזכרתי בחברתה. כנראה שהיא כבר לא תחת אותה קורת גג
תחתיה אני מסתווה מהערב הרב. חברי בביתו כעת, ואילו אני המשכתי
בשלי לעוד מפגש, כמו לא הספיק שהיה. באמת לא. שתיים מהן ישבו
לידי, נשארו לבד במערכה, ממושמעות, כמו רק מחכות שאקרא להן
החוצה. נכנסנו שלושתינו לפאב שלא היה מוכר לי והתגלה כמקום
אינטימי, שקט, מקום שאני מחפש למעשה כבר דיי הרבה זמן. מצאתי.
פגשתי אותה, והחלנו משוחחים. ומשוחחים. בשלב מסוים נגמר
העניין, זה תמיד ככה איתה, אבל אני איני יודע לעולם מתי לעצור
את העגלה, וממשיך לרכב עד אשר לסוס נגמרים כל הכוחות ואי אפשר
לספק לו אותם מחדש, ואף אחד כבר לא יוכל לרכב עליו למשך שלושה
חודשים לפחות. עשן באוויר, עשן בראשי, בראשה יותר. כעבור
כמחצית השעה מתפוגגות להן שתי מלוותי כלא היו, ורק המזכרת היפה
נשארה מהן. שעה וחצי אחר כך אזרוק אותה בפח ולא ארצה לזכור.
שואל את עצמי אם היא אמיתית או שמא רק משחק זה, וזה כלל לא מה
שמשתמע מכך, שום ענייני לב לא מעורבים בדבר. כבר לא. מעולם לא
שמתי לבי אליה. חברתה מצטרפת במהלך הערב, חגיגה אמיתית. שקר גס
יהא זה אם אומר שהייתה שם חגיגה אמיתית. השעון מתקתק, ואני
מחכה שתשכיל להזמין את החשבון מבלי שארמוז לכך ואז ישתמע
מדבריי שהסוס כבר לא שמיש. היא אכן עושה כן, ואנו קמים
והולכים. נכנסים שלושתינו לרכב כאחד, ובאופן מפתיע (לא), אני
פותח את הדלת בחניית ביתי, ומתחוור לי שאדם אחד הוא זה שיוצא.
מחפש מתחת לשטיחים, ולא מוצא דבר. בתא הכפפות. כלום לא עולה
בידי. יוצא מהרכב, בודק באגזוז. נעלמו כלא היו. אני והוא
פולטים אנחת ייאוש משותפת, וכל אחד חוזר לעיסוקיו. עוד סוף
שבוע עומד להתחיל.