בשתיים בלילה הוא זחל למיטה שלי והתכרבל עמוק בשמיכה.
"אני פוחד", הוא לחש לי בשקט, "אני פוחד שהם באים אליי".
בן חמש וחצי הנסיך הקטן שלי, עם העיניים הכחולות המבינות שלו
והחיוך שיכול להמיס כל אחד.
כבר שבוע שהם מפגיזים. הצבא בתגובה יצא לפעילות נרחבת בעומק
עזה. איפשהו שם, בין הרי הזבל, הבתים המתפוררים והשנאה האופפת,
כמה עשרות נסיכים קטנים-גדולים מחזירים מכה לאויב.
בחדשות הודיעו ש-"שלוש רקטות קסאם נפלו בשעה האחרונה במערב
הנגב. אין נפגעים", אבל אני חולקת על דעתם. לך תסביר לילד בן
חמש שהפיצוץ והצרור שנשמעו לפני דקה כאילו הם מגיעים ממאחורי
הבית, הגיעו מרחוק רחוק, כשאתה יודע טוב מאוד שבכל רגע נתון
יכולה להשמע אזעקת 'צבע אדום' ושהרחוק רחוק המדובר נמצא באמת
במרחק שווה ערך לתל אביב.
שר הביטחון הביא מומחים לקבוע מיגונים לבתי הספר והגנים וראש
הממשלה "דאג" שיוקצבו כספים לפעילויות ונסיעות לנוער כדי
'להרחיק אותם מעין הסערה', אבל בסופו של דבר אנחנו אלה שצריכים
להשכיב את הילד במיטה ובאותה נשימה של ההבטחה ש-"אין שום
מפלצת מתחת למיטה, מתוק שלי", צריכים גם להבטיח שלא יפול עליו
קסאם באמצע הלילה, וגם זה לא בביטחון מלא.
אז כבר שבוע שהנסיך שלי מתגנב לי למיטה באמצע הלילה ולוחש לי
בשקט שהוא מפחד, ואני מחבקת אותו חזק ואומרת לו שלא ידאג, כי
קסאמים לא פוגעים בנסיכים, ויודעת שאיפשהו שם, במרחק שווה ערך
לתל אביב, כמה עשרות נסיכים קטנים-גדולים מסכנים את החיים שלהם
כדי שאף קסאם לא יפגע בנסיך הקטן שלי.