אני זוכרת שהוא אהב לחפון את שדיי בידו
להביט בהם במעין הערצה בלתי נגמרת.
הוא היה חוזר לרוב בלילות, עייף מעבודה ומותש מהחיים.
מחפש נחמה במגעי, מנסה כל פעם מחדש להוכיח לי את כוחו.

לפעמים היה אריק עדין, רגיש, ומתחשב
והיו אין ספור לילות של כאב.

הוא לא ידע שרע לי, תמיד חשב שזה טוב, שזה נעים לי כל כך
שאינני רוצה לצאת מן המיטה,
כאילו מחכה לו כל פעם מחדש שכבר יממש את היצרים הפראים שלו.

איך אוכל לשכוח את נקישות הצעדים על רצפת העץ,
בכל פעם שהוא היה נכנס אל הבית.
מלטף את שערי ולוחש לי שאני הכי יפה בעולם,
חושב שמחמאות ילדותיות מספקות אותי.

אריק איבד את אישתו כמה שנים לפני שזה התחיל.
אני הייתי היחידה שהוא רצה מאז.
הוא שמר עליי בקנאות, כאילו אני חפץ שלו.
ואולי במחשבה שניה, באמת הייתי חפץ עבורו.

גידופי הפה הבלתי פוסקים שלו,
תוך כדי שהוא מבצע את רצונו בתוכי,
"אל תפסיקי כלבה, את יודעת שאת אוהבת את זה"
הפכו לחלק מן השגרה עבורי.

באחד מן הלילות הוא החל כבר לרכון אליי, מוריד את מכנסיו בכזו
מהירות,
שנראה כי זה הדבר היחידי שעליו חשב כל היום.
אמרתי לו שלא מתחשק לי הלילה, שאני עייפה.
לרגע הוא הירפה ממני.
אך רק כדי לתת לי סטירה, להשאיר בי חותם על לחיי.
אריק צרח שאישתו תמיד הסכימה שהוא רצה, הוא לא מוכן לקבל את
זה
אמר לי שזונות רעות צריך לחנך.

וכך עברו שנים, ליל אחר ליל
הייתי עוצמת את עיניי
מקווה שהלילה הוא יגמור מהר יותר,
ישחרר ממנו כבר את מיצי האהבה שלו עליי
ויעזוב אותי לנפשי. לפעמים הייתי מקללת אותו אחרי זה
והוא היה מחייך.
אומר לי שנזכרתי לקלל מאוחר מדי.

לזכותו, הוא באמת טיפל בי.
נתן לי ללכת לחדר כושר, ללכת לבריכה,
העניק לי מזון ומחסה.
עשה את כל הדברים שחשב שהם חשובים, דברים לגוף.
והנפש? ובכן, שתזדיין הנפש.

אריק גם נתן לי לשתות,
ולא שתמיד רציתי,
אך זה היה לעיתים רחוקות.
רק שהייתי מתחצפת, הוא אהב אותי עירנית.

אני זוכרת פעם שראיתי טלוויזיה, לא שמעתי את נקישות הנעליים על
רצפת העץ.
שכחתי שהוא אמור להגיע, שכחתי שהוא אמור לבוא.
אז הוא זרק את הטלוויזיה מהחלון, אמר שאני צריכה לחשוב עליו.
הוא התקרב אליי באותן נשימות שכל כך הייתי רגילה אליהן, נוגע
בשדיי, מלטף קלות את בטני.
מלקק בגסות את צווארי, הוא אמר לי שהוא רוצה הלילה לגמור
בפנים.

הוא גמר בתוכי והלך להתקלח.
אני מזה הרבה זמן התחלתי לבכות.
אסור לי לבכות, הוא שונא שאני בוכה.
ירדתי אל המקלחת השניה לשטוף פנים, ראיתי שהדלת קצת פתוחה.
אני זוכרת כמה מוטרדת הייתי, האם עליי לברוח? להשאר כאן?
אם הוא יבוא לחפש אותי, מה יעלה בגורלי?

הלילה הזה חתם את גורלי, שכן בסופו של דבר החלטתי לברוח אל
הלילה השחור.
דבר אחד לא ידעתי באותה שעה, הוא שחרר את אונו בתוכי.
הלילה הזה כמעין נקמה אחרונה שלו, ילדו נוצר בגופי.

כמו שציינתי, שנים רבות עברו מאז.
הוא כבר אינו בין החיים, אך כל יום חוזר אליי זיכרון ישן.
מצלק את גופי כל פעם מחדש, לא יכלתי להחזיק בילד שלו.
כיום אריק מת כבר, אינני באבל עליו.

אני שונאת אותך אריק.
שונאת את האדם שהייתי אמורה לכנות אותו אבא.