"מלי,"
"מממ..."
"מלי!"
היא מזדקפת במיטה ומביטה בי במבט קרוע. "אתה לא תיתן לי לישון?
חרא של חיים ואתה גם מעיר אותי?"
"יש אויבים, מלי."
"אה?"
"הם נכנסים לבתים שלנו, למיטות שלנו, אפילו לחלומות שלנו, מלי!
יש להם תוכניות זדוניות. הם מתחפשים למלאכים, אבל בפ'נוכו..."
"בתים? מלאכים?"
"כן, את לא תזהי אותם ברחובות. הם דופקים בדלתות ממש בשקט. הם
מחייכים, מלי! אבל משהו בהם לא דופק נכון. הם רוצים להפריד
בינינו."
היא לעסה את האוויר בין שפתיה. "הם אוהבים מוסיקה?"
"לא ממש."
"שים רדיו."
הדלקתי את הרדיו על התחנה הקבועה, ואת הסיגריה שלי. עוד חמש
בקופסה.
"אם הם לא אוהבים את המוסיקה הזאת, מה הם בכלל? המוסיקה הזאת
חיה!"
"האמת שאין להם, אם תשאלי אותם, משהו שהם באמת אוהבים. אבל הם
אוהבים שירים מתים."
"מתים..."
"מתים וקבורים."
"לא הייתי מחבבת אותם. יש להם קרניים?"
"האמת שהם נראים טוב מאוד, אפילו מצוין. בעיקר הבנות שבהם.
אפילו את היית עושה טובה לאחת מהן."
"עד כדי כך..."
"בגדול. ציצים יפים וצעירים, נראים רכים כמו ספוגי-מים. בטן
חלקה וענוגה. מלאות במקומות הנכונים. הג'ינס צמוד על תחת משגע.
את אוהבת תחתים?"
"אני סטרייטית לגמרי, אבל אוהבת להסתכל לבנות על התחת."
"גם אני סטרייטית לגמרי..."
"סטרייט."
"כן. אבל..." אוף, הסתבכתי.
"אבל אתה אוהב להסתכל על תחת של בנות."
"כן."
"אז תסתכל על התחת שלי הולך למטבח למצוא משהו לשתות."
"שבי, שבי, אני אביא לך."
"תעשן סיגריה, אתה."

עוד ארבע בקופסה.
"מלי!"
הס.
"מלי!!!"
"מה הבעיות שלך?!" מהמטבח.
"לא טוב לי לבד. אין לי מה לכתוב."
היא חוזרת עם כוס גדולה של קולה, בהרבה קרח. "תספר לי מה קרה
אתמול בלילה."
"כלום."
"שקרן! רמאי! נוכל! שתית חצי כוס יין!"
"את מודדת ת'בקבוק?"
"במילימטרים. וגם לא הייתי צריכה ממש לדעת שזה יין. כל החבר'ה
עשו חינגה אצלך ליד המיטה,  ואתה אפילו לא מצמצת."
"כי שתיתי. יין..."
"בדיוק, זבל עופות. אני יודעת. עכשיו נשאלת השאלה למה."
"למה מה? למה אני זבל עופות?"
"אל תגיד ככה על עצמך... מה יש לך? היין. למה שתית יין."
"סוטול?"
"אתה שואל? אני צריכה לענות?"
"לנקות ת'ראש, מלי. היו לי יותר מדי מחשבות. לא דברים שכדאי
להתעסק בהם."
"..."
"מלי?"
"שמע ת'שיר. לא שיר יפה? צבעים לבנים... שמיים כחולים..."
לעסתי את האוויר בין השפתיים שלי.
"מיכה, אני עייפה. תן לישון עוד קצת." היא הניחה את הכוס ליד
המיטה.
"הפחדים שלנו מדברים."
"..."
"מלי?"
נרדמה.

"אתה חושב יותר מדי, מיכה. אולי תדליק את הרדיו ותתחיל לרקוד?
אני ארקוד איתך."
"רקדת פעם בתוך פודינג?"
"אל תחשוב עליי מחשבות רעות, אבל לא."

זה ערב חולה. חולה מאוד. האינסטלטור צריך להגיע עם חומצת מלח
לפתוח את הסתימה בצינור, ומלי הסתכלה עליי בחצי מבט של -למה
אתה לא יכול לעשות את זה בעצמך?- ופינתה את החפצים סביב
הצינור, כולל מכונת הכביסה והמייבש. ואני? מגרד בביצים.
יש לי סחרחורת.
אני מדליק ת'רדיו ויש שם איזו חקיינית סטרייסנד שדווקא עושה את
זה לא רע ושרה את "אישה מאוהבת." יפה לה.
משהו אני מרגיש מוזר בי ואני לא יודע מה. אולי תחושת חוסר
בטחון. אני מנסה להרגיע את עצמי שהמשיח וטיפטיפון יבואו בלילה
ויסדרו לי את הראש. הלוואי והיה לי קפה עכשיו. הלוואי והקיבה
הייתה מקבלת.
"מיכה, אני עוד עייפה, הערת אותי באמצע."
"הלוואי שהיום הזה ייגמר כבר."
"למה? מה קרה?"
"משהו מרגיש לי בו לא בסדר. משהו חולה. אכלתי בלי תאבון, מלי.
בסביבות 6 בערב, פעם ראשונה היום, ובלי תאבון."
"אולי הסקס אתמול גמר אותך."
זה לא היה בדיוק סקס. בסה"כ אוננתי לה על הרגל כשאני טומן את
פניי בחלציה.
"אולי... מלי, ילדים קוראים את זה!"
"בגלל זה שורף לך הזין?"
משוגעת. "זה הפסיק. אני צריך מקלחת חמה-קרה, קפה, סיגריות,
ולהירדם מול הטלוויזיה."
"והמשיח? וטיפטיפון?"
"מול הטלוויזיה אני אהזה עד שהם יגיעו. בינתיים ספרי לי משהו
על... חצבים."
"שו הדה חצבים?"
"זה... הדברים האלה... שגודלים."
"אההה..." היא חייכה. "זרגים! אני יכולה לספר לך עליהם כל-כך
הרבה סיפורים... מכיר את הבנים של ג'וג'ו מהמכולת?"
אני מדליק סיגריה בייאוש.
"תתעודד, מיכה. לא נורא שאתה משוגע. גם אני מצ'וגעת... מסובבת.
אבל איך אפשר לחיות בלי להשתגע, אה? החיים משוגעים, אז
משתגעים."
"את יודעת... לא ממש רציתי לחיות."
"אפ'חד לא רצה. כולם עלו בטעות או בבורות על רכבת המוות
לגיהינום. יצאו מבין הרגליים של איזו נקבה, נכנסו להלם, וקיבלו
על זה מכות בטוסיק. והם מסתכלים על האישה הזו, הזרה, שהם יצאו
מתוכה, ומקווים, באמת מקווים, שהיא לא כלבה. אבל ת'כלס... כולן
כלבות בסוף."
"אימא שלך, מלי..."
"זונה בת זונה. מי ייתן שתישרף בגיהינום." היא נאנחה. "עשית גם
אותי עייפה. רוצה ללכת לטבול בגן-עדן ולשרוף ת'גיהינום?"
עייפות. "אני לא יודע. אני רוצה קפה. אני רוצה לישון. אני רוצה
מקלחת. אני רוצה סיגריות. אני... אני פשוט רוצה להרגיש טוב. את
יכולה לגרום לי להרגיש טוב?"
"תתקרב... עוד. אתה מריח?"
"ריח שינה."
"כן. ריח בית. חבק."

"אז מה את אומרת, מלי. נגמר הקפה, אולי נשתה אותך?"
סיבובים היא עושה בחדר. מסתובבת סביב עצמה, סביב ארבע בלטות,
מרימה רגליים, מנענעת ידיים, אגן ושדיים. על אוזניה אוזניות
הדיסק-מן, והיא שומעת גארבג'.
"כי לקוס שלך יש טעם של קפה. בדוק. כל האקסים מסכימים."
היא מחייכת ומנענעת את ראשה, כפות הרגליים מחליקות על הרצפה,
הידיים זזות בקצב של תופים לתוך בוכנות אוויריות.
חשבתי משהו, שאם יש לי זין שנראה כמו שזין נראה, ולה יש קוס
שנראה כמו שקוס נראה, זה אמור להיכנס בתוך זה, לא? כל ילד
יודע.
היא חושפת שיניים ומנענעת את הראש.
אני שם את התחנה הקבועה, תודה לאלוהי השירים ששלח לי יס, ובו
מיוזיק סלקט, ובו קטגוריית פופ ורוק, ובו תת-קטגוריה:
"להיטים." איך הייתי יכול לכתוב בלי לשמוע קיטש כזה?
היא מראה לי, הייתי מנסה לדחוף את האוויר. בכוח.

סופר אמר לי פעם: "הסיפורים זה לא אני." משורר אמר לי פעם:
"השירים זה לא אני." אפילו התקליטן ברדיו אמר לי פעם שהוא לא
אוהב תמיד את השירים שהוא שם, וגם השדרנים, וגם מי שעשה אותם
וכל אבות-אבותיהם מתנערים מאחריות. אז אם אני כותב שחתכתי את
הגרון, זה אומר שחתכתי את הגרון?
וכמו שאמר פעם חבר: "מילים. זה הכול."

כי אם אני אלחץ על הפטמות של מלי כמו כפתורים, לא ייצא לה חלב
מהקוס, נכון? אני יודע את זה. אבל כשאני כותב אני בוחר לא
לדעת.

וזה לא משנה בכלל שהשתנתי דם, ואחרי שהורדתי באסלה ניגבתי את
הטיפות האדומות מקצה הזין שלא יכתימו את התחתונים, וזרקתי לפח
שם ליד טמפון שטוף דם לא שלי, אלא של ילדיי שנרצחו, ואז ישבתי
ליד האסלה ועישנתי סיגריה, ואיפרתי לתוך האסלה. ואז טבלתי את
קצה הבדל הבוער במים, וזרקתי לפח, ורחצתי ידיים וראיתי את מלי
בתור שומר-מסך על המחשב שלי, והשכנה שגרה בבניין ממול הסתכלה
עליי עם משקפת, ודיברה עליי באותו זמן בנייד, ואני חסמתי אותה
עם ה-וילון הסגול והיא קיללה אותי, אמרה שאני זונה וזונה צריכה
להיות חשופה לכל. ואז גמרתי עליה ממרחק של חמישים מטר. כי אם
לומר את האמת: היא משוגעת, אבל משוגעת קוסית.
אחת שהייתם עושים לה טובה. וגם הייתן.

"הוא שלף עליי סכין."
אני שותה את הנס-קפה שלי, ומיכה יושב במרפסת על נס-קפה משלו,
כי הקפה השחור נגמר, ונסחף למקומות משונים אצלו.
אני מחכה, והוא שותה ומעשן. הלחי שלו רועדת פתאום במן פרכוס
עדין. כמו הצלקת של מיקו.
"הוא ישב שקט," הוא ממשיך, "אחרי שקם וידע שאין קפה. מיקו תמיד
חייב כוס קפה כשהוא קם, בלי זה..."
"מה?" אמרתי.
"רציתי להגיד שבלי זה הוא משתגע. אבל לא, הוא משוגע טבעית."
המילים "משוגע טבעית" מצאו חן בעיניי.
"אז פתאום," הוא המשיך, "הוא החליט לשתות נס. הוא אף-פעם לא
שותה נס. לפעמים זה גורם לו להקיא."
אז מיכה נתן לרדיו קצת מקום, ואני שתיתי מהקפה הנמס שלי
ועישנתי.
"ואז," זה הגיע לו, "אני השתטתי קצת. לא נתתי לו להכין את הנס.
חסמתי לו את הדרך למטבח, את הגישה למיחם, והוא..."
חיכיתי.
"הוא רק הסתכל עליי ושתק."
"ואז?"
"זה קרה הרבה זמן, מלי. אני מתעלל בו והוא שותק. סופג הכול.
ומה זה נהנתי... ואז..."
"..."
"ואז הוא שלף עליי סכין. את מבינה... אמרתי לו בין שאר השטויות
שהנס-קפה שלו יגרום לשרשרת אירועים טרגית, והוא החליט שהצאצא
שלי בעוד עשרים דורות יסתכל על היטלר כמו סנטה קלאוס. הוא אמר
שצריך לקטוע את השושלת עכשיו."
חייכתי. נזכרתי בעין המתה והצלקת שלו, של מיקו, שתמיד רועדת
כשהוא גועש מבפנים. ידעתי שהבן-אדם מטורף, אבל חיבבתי אותו.
"אמרתי לו -צחקתי, מיקו. צחקתי.- והוא החזיר את הסכין והכין את
הנס שלו."

מיקו מסובב את הסכין על המצח של מיכה. מלי בתיאוריה מוכנה
לעשות הכול כדי למנוע את הצלקת המכוערת שמיקו מתעתד לעשות
למיכה על המצח, אבל בת'כלס היא לא זזה, רק מביטה מהופנטת בסכין
רוקדת על המצח של מיכה, והעיניים שלה בוערות מבין קצוות השיער
שיורדות על מצחה.

"...כלומר," המשיך מיקו את נאום האפילוג שלו, "מיקי רורק נשבר
אצלי לשניים במציאות, אבל לא על המסך, בכלל לא."
הסכין סימנה במצח את מסלול הדם.
"כלומר," הוא המשיך. "כמו שאני מסמן אותך, מישהו מסמן אותי,
ואת מור, ומעליו מישהו מסמן את כל העולם הדפוק הזה, ואולי משם
והלאה. עד לאן אתה חושב זה יכול להגיע? האם עומק המעמקים כעומק
השחקים? ואם כן, מה עומקם? האם עולמות נכתבים במילה, ואם כן,
כתובה או נאמרת, או אולי אפילו שנחשבת, או כל העסק בבת אחת?
ואולי החוקים לא קיימים, אלא מופרים בזה אחר זה לקול צחוקו של
אל קדמון, ואולי איגואנה דפוקה סוחבת אותנו עכשיו על הזפק שלה
בכל רחבי הג'ונגל הקוסמי, על עלוות חלל. ואולי אני לא פה...
חשבת על זה? ואולי מלי לא פה. ואולי הגיא שלנו בכלל לא פה.
ואולי אתה לא פה. אתה פה, מיכה? מיכה, אתה פה? כי אם אתה לא
פה, אולי אתה בגן-עדן. מה, אולי אתה מזדיין בגן-עדן עם כל
המלאכיות הקוסיות! משהו הגיוני פה? תגיד לי חתיכת דמות דפוקה,
משהו הגיוני בכלל בדבר הזה שאנחנו קוראים לו קיום? או ש..."
הסכין שרטה במצח. "אתה מסומן."