זו רכבת אל הגהינום.
אתה מאבד את עצמך, ואנשים מכירים אותך אחרת.
אתה לא מי שאתה אלא צל מעוות של מה שהיית.
אתה מדוכא, אתה לא מבין מה אתה עושה לא נכון.
אתה שוקל לסגת, אבל אלוהים יודע מאיפה אתה שואב כוחות להישאר.
אתה מביט קדימה רק במבט מושפל.
אתה אוהב את עצמך כמו שאתה, רק שאתה לא מצליח להיות מי שאתה.
אתה חושב על מי שהיית ומדמיין שאתה עדיין כמו אז.
אתה לא.
אנשים לא תומכים בך, הם רק מרוכזים בעצמם.
אתה כמו תמיד מסתכסך עם מובילים חברתיים, ויורה לעצמך כדור
ברגל.
אתה לבדך, אבל אם תחשוב על זה טוב, תמיד היית.
גם איתה וגם איתה וגם איתם.
לבדך.
זו רכבת.
נוסעים עולים ויורדים בה, ולעיתים אין מקום לשבת.
רוב היום המחשבה נודדת, אתה רוצה הכל אבל העגלה לא סוחבת.
המציאות כואבת. |