עדת כלבים משוטטים מתרוצצת ונועצת ניבים
בחרחורי כעס, מכתימים את כל חיי בבדידות.
אם תשאל את הכלב מה ירצה, לעולם לא יאמר
להתמסר. עקור את ניביו, שייף את טפריו
ולבו עוד יהלום בנהימות פרא של מי
שעיניו רודפות חשכה ומהתלות בכעס
כמשחק תמים בטרף.
אבל הנאמנות הארורה הזו.
פעם פחדתי מכלבים.
היום אני כבר לא מפחדת לדמם אל תוך
כל צלקת באספלט של המדרכות,
אל תוך כל זיכרון שאין בו די.
אני רחוקה מכאן עכשיו.
אבל המילים הארורות האלו
הן קרובות מדי בשבילי
מכדי לנער את הראש בשכחה, לנשוף אל תוך
מרצפות שבורות, מתנדנדות,
ללחוש אליהן משאלות
מתוך ידיעה מנחמת
שאין מי שיקיימן.
|
