אני מנסה בכל הכוח להזכר ברגעים הכי יפים של השנה האחרונה, אבל בעצם של
השנתיים האחרונות, כי פתאום אני קולטת ששנה כבר עברה, אז עכשיו אני צריכה
להזכר עוד שנה אחורה, לשנה שהיא עוד הייתה כאן, ויש המון רגעים יפים, אבל אני
לא מצליחה לסיים שום רגע עד הסוף, אני תמיד מוצאת משהו שיסיח את דעתי.
רק לא להשבר.
כולם יעידו עליי שאני כזאת חזקה.
מתמודדת עם הכל.
ממשיכה.
ממש גיבור אני הא?
אפילו להזכר באמא שלי אני לא יכולה.


יש לי דחף כל כך גדול לדבר עם מישהו, אפילו ספיציפי, על כל מה שעבר עליי, עובר
עליי ובטח עוד יעבור עליי.
אבל אני לא יודעת מה להגיד, או איך או באיזה הקשר או מתי או אם הוא בכלל רוצה
לשמוע. ויש עוד 1500 תירוצים.
אבל ביננו?


אני פשוט פחדנית.