לפני כמה שנים הלכתי עם אמא ואבא לקרנבל במדרחוב בערב. פתאום,
משום מקום התחילו הזיקוקים. הם הפחידו אותי, אבל שמתי לב יותר
לעובדה שהם מפחידים את הירח. הוא רעד כולו, והפנים של האדם שיש
עליו התעוותו מפחד. מסכן, הוא בטח חשב שאנחנו מתקיפים אותו.
צעקתי: "הי! אתם לא שמים לב שהירח מפחד? תעזרו לו! תפסיקו את
הזיקוקים". אמא משכה אותי לצד, בעוד אבא מכסה לי את הפה ומחייך
לסביבה בהתנצלות מתחנחנת.

ביום למחרת השמש שקעה כתמיד, בטוחה בעצמה, היא לעולם לא תפחד
מזיקוקים - היא עשויה מזיקוקים. כולם חיכו לבואו של הירח, אבל
הוא לא בא. לא שאני מאשימה אותו, הוא מן הסתם פחד, אבל לא
לבוא?! באמת... האנשים היו בסוג של אבל ירחי. לכן, הם החליטו
שצריך לדבר עם הירח, להסביר לו שלא תקפנו אותו ושזה סתם היה
לבידור של האנשים. מישהו, בהתקף אי-שפיות זמנית, הציע: "תשלחו
את המשוגעת שצעקה ביום העצמאות". הוא התכוון אליי. מאיזו שהיא
סיבה לא ברורה, באמת החליטו לשלוח אותי. לאחר קורס מזורז של
נאס"א, אימונים אינטנסיביים וכו' - נשלחתי עם בחור רוסי,
שלדעתי פחות שפוי אפילו ממני (לא שאני משוגעת, כלומר, אני לא
מרגישה ככה. אני פשוט רואה הכל אחרת, מעניין יותר ככה).

כשהגענו לירח הכל היה מוצף מים, שטעמם היה מלוח - דמעות.
דיברתי עם הירח שעות, הוא אפילו אמר שהוא ראה אותי צועקת
לעזרתו ושהוא מודה לי על העזרה. הוא באמת מעניין, דוד הזה, ככה
קוראים לו לירח. מוזר, אף פעם לא הייתי קוראת לירח בשם כזה.
הוא אמר שהוא מוכן לחזור, אבל בתנאי שאין יותר זיקוקים בערב,
ועליי להישאר איתו כי משעמם לו מאחר ומאז שהתחלנו, בני-האדם,
לבקר במאדים, נטשנו אותו! החלטתי להישאר ושלחתי להורים מכתב.
במשלחת מצרכים הבאה אמא באה לבקר והפצירה בירח ובי שאחזור, כי
היא מתגעגעת.

חזרתי, ומאז כל לילה אני מסתכלת על דוד ויודעת שהוא רואה. בימי
עצמאות אני נוסעת אליו, אבל הוא כבר לא מדבר איתי אז אני רק
בוהה ושותקת - יודעת על מה הוא חושב.