כל מה שנותר לך לעשות היה לצעוק.
על כל השנים שבהן סבלת בשביל טיפת שקט, על כל הרגעים שמרוב
הפחד, הדמעות חששו ליפול, ועל כל הימים שהלב שלך עמד ולא זז
ממקומו.
הימים שלך עוברים לאט, ונדמה שהשעון משחק בך וגורר את מחוגיו
אט אט.
אין מי שיגיד לך שעשית מספיק, אין מי שיטפח על גבך ויגיד
ש"עשית".

ומול כל המראות שראית, החוויות הנוראיות שעברת והרגשות הקודרים
ששרפו אותך, אני מציבה את עצמי, וכנגד כל הסיכויים אני שולפת
חרב מרהיבה ונאבקת על חיוכך, ילדה יפה שלי, אני אהיה לך כתף
בלילות של בכי, אני אהיה שם כדי להכריז על הצלחה ועל אכזבה,
אני, אני זאת שלא ראויה למגע ידייך הטהורות, כי את, אחרי כל מה
שעברת, נשארת הילדה התמימה והיפהפיה שבוהה בסוכריית ענק בידיו
של מוכר.

ביום מין הימים, ארצה להודות לך, על כל הנתינה העוצמתית שלך,
על החום שהענקת לי למרות שלבך קפא, על החיוך בבוקר למרות
האכזבה המתמשכת.
אם רק אמצא את המילים, ארצה להודות לך באחד מין הימים, על
שהיית לי ככיסא לשבת בו ולהתחמם עד שהסערה תחלוף.
ארצה להודות לך באחד מין הימים, אך בינתיים אסתפק בלהצילך
מעצמך.