סיפורו של אדם

הסיפור של אדם מתחיל בטעות. אבל אני אספר אותו באופן שבו הוא
התגלה בפני, שלב אחרי שלב, טפח אחרי טפח, מכל העדויות הקטנות
שליקטתי פה ושם.

פגשתי אותו באביב שבו התחלתי לעבוד במחסן. היה בו מן הטירוף,
מן הלגלוג, מן הייאוש. בקולו הסתתרה עליצות רדיופונית ממש,
כאילו שמעתי אותו פעם בתסכיתי הרדיו מגלם איזה גיבור חסון עשוי
ללא חת, או איזה רשע מטורף שרוצה להשמיד את העולם. גם הבעת
פניו הציפוריות, העורביות, הייתה ליצנית משהו. הסתכלתי עליו
כמעט מוקסם, אדם מבוגר בשנות ה-40 לחייו עם שיער מאפיר ודהוי,
והכרחתי את עצמי להפנות את מבטי מדי פעם פן ייתפס. מיד הבנתי
שהוא לא רגיל. משואות סמויות הבהבו מדמותו, מאותתות מסר מוצפן
שרק מביני דבר, אחים בנפש ובסוד, מסוגלים לפרש. ואני פענחתי את
המסר, וידעתי שלא היה כאחד הפועלים השחורים, קשי היום ופשוטי
המחשבה, שהתרוצצו במחסן. הו לא... הוא היה שונה. חכם יותר, אפל
יותר. מסתורי אפילו... נתקפתי תשוקה עזה להביט בעיניו. להתבונן
אל תוך עיניו של אדם כמו להביט אל נשמתו. ושלו נצצו. לקחתי
נשימה עמוקה וישרתי את מבטי באומץ. הוא סידר את חפציו
בתיאטרליות מרשימה בחדר העובדים המאובק בעל ריח הקרטון שבו
היינו אוכלים ונחים את הפסקותינו, וכשהבחין במבטי חייכתי לעברו
והוא חייך בחזרה. עצב תהומי הסתתר בין אישוניו, כאב ואשמה דלקו
מבין הנימים האדמדמים. פתאום הוא נראה לי הרבה יותר זקן. הוא
הוציא כריך עטוף נייר והתיישב לצידי. קולו התגלגל באלגנטיות
ובקלילות כשדיבר.
"הם מנסים לשגע אותי. כן, הם חושבים שהם יכולים לשבור אותך,
למצוץ ממך את החיים, להפוך אותך לאחד כמוהם, למת מהלך, לזומבי,
אבל אתה תזהר ילד, אל תיתן להם לתפוס אותך. תלחם. תלחם על
שפיותך לעזאזל! מה יקר יותר לאדם משפיותו. אבל הם משוגעים,
רואים אדם שפוי, ישר מקנאים בו. ישר מנסים לטפל בו כהוגן.
לשדוד אותו. חבורת פרחחים. איך אפשר לעבוד ככה, תגיד לי? אה?"

חייכתי אליו משועשע. "מי זה הם?" שאלתי ברכות.
"נו, ובכן, זה ברור. רק הבט סביבך. זה למשל," הוא נד בראשו אל
עבר פועל בעל ראש גדול וקרח ופנים זועפות. "איך אפשר לעבוד
לידו? לא נעים, לא נעים בכלל. ראה עד כמה הוא מתאמץ להדביק את
כולם בהרגשתו המזופתת. להרוס לך את הבוקר בעגמומיות המתפרצת
ממנו, כמו מי נהר סוערים שעולים על גדותיהם ומטביעים הכול
בדרכם, זורים הרס וחורבן. אני ניסיתי להסביר לו כבר בעבר שאין
זו אשמתנו שחייו כה קודרים. אדוני הנכבד, כך אמרתי לו, וכי מה
חטאנו ומה פשענו, אם האל האכזר החליט לברוא אותך עני ומסכן
וטיפש, וברא לך ראש גדול וקרחת בוהקת, וצדודית מעלת קבס
שמזכירה במעט את אייזנהואר ביום רע. זו לא סיבה להוציא את זה
עלינו..."
פרצתי בצחוק מתגלגל. הוא באמת הזכיר קצת את אייזנהואר מהצד.
"נו ומה נראה לך? שהוא הקשיב לעצה הטובה, לביקורת הבונה,
שהגיעה באמת מתוך כוונה טובה ועין יפה, ממעמקי ליבי, והפנים את
המסקנות האישיות שהיה צריך להסיק כבר ממזמן? הבל הבלים ורעות
רוח. הוא הוציא עליי את זעמו ואיים באלימות פיזית אם עוד פעם
אפנה אליו. אבל אני לא התרגשתי ומייד אמרתי לו - חביבי, היום
בו תרים עלי יד יהיה יומך האחרון, וכבר ראיתי את הפחד מבליח
בעיניו וידעתי שניצחתי, אז חייכתי אליו חיוך ניצחון שמח לאיד,
והוא רק הזעיף את פניו עוד יותר וסר ממני." הוא החל נוגס בלהט
בכריכו, וכמו פתע נזכר בשורש השיחה הפטיר בפה מלא וברוגזה "זה
הם!".
הבטתי בפניו של אייזנהואר. מצח בולט וחרוש קמטים, גבות סמורות,
עיניים קרות ועייפות, לסת נוקשה. החיים נטלו את משקלם. כמו משא
העולם רבץ על כתפיו הדקות, הכפופות. ניסיתי לחשוב אם גם הוא
היה פעם נער חייכן וטוב לב כמוני. מה גרם לחיוך להחמיץ? היו
אלו ימי הראשונים בעבודה, וכבר חשתי בהשפעתה הרעה של עבודה
סיזיפית שחורה. הידיים משחירות, הגוף הופך נלאה, הפנים
מתכווצות. הראש מיטמטם, המוח מתקהה, המחשבה מתערפלת. יכולתי
לשער את ההשפעה ארוכת הטווח על אלו שעבדו בה במשרה מלאה. עשר
שעות ביום עבור שכר מינימום ושלל עלבונות מצד מעבידים נצלנים
ומשפילים, כאשר הסיפוק היחידי שלך הוא תלוש המשכורת הדלה. מה
זה עושה לבן-אדם?
"מי יודע, אולי גם אני אראה ככה בעוד כמה חודשים." הפטרתי,
וכבר ראיתי את אוזניו מזדקפות בעוד הוא לועס במהירות ובולע את
חלקו.
"אתה תזהר ילד, שלא ישתלטו גם עליך." הוא העביר עליי עין בוחנת
ראוותנית. "נראה לי שאתה תהיה בסדר, כן, בסדר גמור. רק צריך
להחזיק מעמד, ילד, לא להתייאש, רק לא להתייאש."
משהו בו לא הסתדר לי. חזותו הצבעונית והמשכילה נצצה בחדר הפשוט
ההוא בין כל האנשים הפשוטים והאפורים כמו מכונית חדשה במגרש
גרוטאות. "איך התגלגלת למקום הזה?" שאלתי.
"או, טוב..." הוא התחיל, ועצר רגע לחשוב. על שפתיו נמרח חיוך
אירוני דק ביותר, כמעט בלתי מורגש. "בוא נגיד רק כי אשריי אדם
המקבל הזדמנות שנייה בחיים, להתחיל מחדש. לא רבים זוכים לחסד
שכזה, ולי היה מזל גדול, אכן, מזל גדול. אתה מבין, אני הייתי
בדרך למעלה, אני המראתי במטוס גבוה-גבוה, נסקתי לשחקים, אבל אז
ירו בי, בום-בום-בום, ירו בי ופצעו אותי קשות ואני התחלתי צולל
מטה, מתרסק, אל עבר האדמה בפיצוץ" ידיו המחיזו את סיפורו,
מגלמות פעם מטוס ופעם רובה משקשק מהדף הירי. פניו גילמו בתורן
פעם טייס בטוח ויהיר, ופעם מקלען צמא דם.
"היית בדרך למעלה - לאן, באיזה תחום? טסת במטוס... של איזו
חברה?" שאלתי בסקרנות. פניו עטו פתאום ארשת אומללה שכמו לפתה
את ליבי החומל והסקרן, והוא מלמל משהו לא ברור. כמו פנס שמאיר
את החושך בשביל לגלות ערפל - מיד התבהר לי שמדובר באדם טראגי,
שאיזו טרגדיה מדממת מרחפת מעליו, והוא חרד לפרטיותה עד מאד.
מבטו העגום כל-כך דקר את ליבי במחטי-עצב בלתי נראים עד כי
החלטתי להפסיק להציק לו בשאלות אישיות לעת עתה. צערו פשוט נצח
כל גרם מן הסקרנות שבערה בי, שרק הלכה והתעצמה משתיקתו
הכואבת.
הוא סיים לאכול והציג את עצמו בפני בתור דוקטור ג'קל ומיסטר
הייד.
"דוקטור למה?"
"דוקטור לכל ענייני המזל והביש מזל." אמר בחיוך עולץ, ואני
חייכתי בחזרה.
"אבל באמת?" התעקשתי.
"לאדם יש הרבה שמות, כמספר הזהויות שהוא מחליף במהלך חייו,
הרבה דמויות, הרבה תפקידים שהוא עוטה ומשיל, כמו קליפות. אם
הייתי צריך לעקוב אחר כל שם הייתי משתגע." הוא גיחך קלות, וידו
עברה על פניו, משפשפת ברכות את עיניו העייפות. "בילדותי אהבתי
לקרוא בתנ"ך, אתה קורא בתנ"ך? סיפור יוסף תמיד הקסים אותי,
נורא אהבתי את השם בנימין, שם יפה שכזה, עם הרבה משמעות
נלווית. הוא מסמל... מסמל..."
"טוהר, תמימות." התפרצתי.
"לא... הוא מסמל... כן! כן, תמימות שכזאת. כן."
"אני נורא אוהב את השם גבריאל, או רפאל. שמות של מלאכים. שמות
רנסאנסיים."
"כן, אלו בהחלט שמות יפים מאד. גם הם תנ"כיים. אני מבין שאתה
מכיר קצת את התנ"ך בעצמך. תגיד לי אתה אדם רליגיוזי?"
"אה..." גמגמתי. הכעס והטינה, על כל הצרות שהתגשמו עליי בגילי
הצעיר שידלו אותי לשלול את אלוהים במעין זדון אפיקורסי נלוז.
להתכחש לו. אבל המחשבה שאי אפשר לשנוא משהו שלא מאמינים בו,
הביאה אותי להאמין באלוהים מחד, ולשנוא אותו בכל ליבי מאידך.
"אני מאמין באלוהים..." השבתי ביובש.
"או, כל זה טוב ויפה, אבל של מי? של ישו, מוחמד, משה או בודהה?
אני עצמי נולדתי נוצרי, אבל כרגע אני קורא קצת על הבודהיזם,
ואני חייב לציין שהפילוסופיה של התרחים הזקנים הללו, בעלי התחת
הצנום, שלא עושים כלום כל היום חוץ מלשבת עליו ולזמזם
'אוממממ...' נשמעת הרבה יותר מושכת מכל העסק המוכר של חטא
קדמון, צליבה, בן האלוהים, ולהבות הגיהינום שלנו." הוא שוב
גיחך לעצמו, ואני חייכתי אליו משועשע.
"האלוהים שלי ושל כולם ושל אף אחד ספציפי." אמרתי לאחר שתיקה
קצרה.
הדוקטור התבונן בי תחילה בפליאה, ואז חייך עוד אחד מן החיוכים
הקורנים שלו. "רעיון משעשע..." מלמל.
"נו - אז איך קוראים לך?" ניסיתי שוב.
"למה זה תמיד איך קוראים לך? מה זה חשוב איך האחר קורא לך,
אילו שמות החברה מדביקה לך, המשפחה והחברים, ולא..."
"איך אתה קורא לעצמך?" קטעתי אותו.
"...איזה שם אתה נותן לעצמך. כל השמות הללו לא משקפים כלל את
הבן-אדם. את איך שהוא מרגיש ומכיר את עצמו..."
"אז איך היית קורא לעצמך?" שאלתי בייאוש.
"אדם." אמר וזקף את ראשו בעל הפנים העורביות בגאון. "רק אדם.
לא יותר ולא פחות."
הדרך שבה אמר זאת, מלאת הפאתוס והדרמה, העבירה בי צמרמורת,
ומילותיו הפשוטות אך המרשימות הדהדו בחלל גופי, שכמו התרוקן
בבת-אחת, בכדי לפנות מקום לכל המשמעות שהסתתרה ביניהם. דבריו
המשיכו לפקוד אותי זמן רב לאחר מכן, מפציעים לרגע בזיכרונותיי,
כמחשבות נודדות בחילופי העונות. רק אדם... לא יותר. לא פחות.
אני זוכר שתהיתי פעם, אם אצליח יום אחד ללכוד רגעים כאלו על
סרט. אם הבמאי שאני מתעתד להיות יצליח אי-פעם לביים קטעים
חזקים ומלאי עוצמה שכאלו.
אך באותו הרגע רק חייכתי.
"בסדר אדם, אני ביל. נעים לפגוש אותך." אמרתי לבסוף והושטתי את
ידי. הוא תפס בה בחוזקה ובחום, קרב את פניו ולחש "אבל הם
קוראים לי בריידי, מייקל בריידי" וקרץ אלי.

בימים שעברו שוחחתי עם אדם פעמים רבות. למרות שעבדנו במחלקות
שונות במחסן, כמעט בכל הפסקה היינו מתיישבים זה לצד זה על ספסל
רעוע ומדברים. הוא היה אוכל את הכריך שהכין בביתו, ומדבר בפה
מלא על הממזרים שמנסים לתפוס אותו, מעלה באוב מיני תקריות עם
פקידי ממשל ובירוקרטים טיפשים, מזכירות חסודות וסתם עוברי אורח
תמימים שנקלעו לדרכו, ואני הייתי מספר לו על החיים שלי. על אמא
ועל ג'ורג'. בהתחלה ניסיתי להתחמק משאלותיו על משפחתי, ובעיקר
על אבי. אני מניח שהרגשתי קצת אשם מהדרך בה השתמשתי בסיפור
חיי, כמו איזה קלף ג'וקר שאני רק צריך לנפנף בו בשביל לזכות
בקצת אהדה. מששמע לבסוף על מותו ראיתי שהוא נחרד מאד, וכבר
הרגשתי איך כל מבטו משתנה, עיניו מצטערות ורחמיו נכמרים עלי.
נדמה היה לי שהוא חושש לדבר איתי לאחר מכן, אך אני המשכתי לבקש
את חברתו ואט-אט נראה שהתנער מן אותו חשש שנתפס אליו.
מדי פעם היינו מלווים אחד את השני בסיום העבודה. הולכים עם
האופניים לצד הגוף עד לצומת שבו התפצלו דרכינו. בכל פעם הדרך
התארכה במעט מהפעם הקודמת, ורגע הפרידה נדחה בעוד כמה חילופי
משפטים.
"יש לך בחורה, ילד?" הוא הפתיע אותי פעם אחת, בעוד אחד מרגעי
הפרידה הנמתחים שלנו.
"מה?" קפצתי, ואותה הרגשת אי-נוחות שהתלוותה לרוב לכנות
המפתיעה שבשיחות שלנו החלה להתפשט בי. לא הייתי רגיל לפתוח את
הלב שלי בפני אנשים, ובכל זאת עם אדם הרגשתי כאילו לא קיימת
עוד אופציה מלבד האמת. רציתי לספר לו את האמת.
"בחורה, ילד. נקבה, אישה, מין ייצור כזה עם שתי בליטות כאן
מלפנים שצריך להשתין בישיבה. שמעת עליהן אני מניח?"
"כן..." עניתי לאט.
"כן מה? כן שמעת עליהן, או כן יש לך אחת?"
"כן - שמעתי עליהן, ולא - אין לי אחת. עדיין לא בכל אופן..."
"ולמה לא, אם יורשה לי לשאול? אתה לא חותר בכיוון ההפוך,
נכון?" הוא עשה פרצוף רציני להחריד פתאום, עם גבה אחת מורמת
ונחיריים מורחבים. אם לא ידעת שזה בצחוק, יכולת בקלות להיבהל
מפרצוף כזה.
"לא, לא..." צחקתי. "אין לי מזל, פשוט."
"אה-אה..." הוא לגלג עלי. "אני מכיר בחורים כמוך. אתה מאלה
שמחכים למזל שיפיל להם את נערת-חלומותיהם ישר לידיים. חביבי,
העולם לא בנוי ככה. אתה צריך לרחרח את הפרחים, ילד, לטייל בין
העצים, אתה מבין? שום דבר לא ייפול לך לידיים. אם תמשיך לחכות
ככה, תוכל לחכות לעד. צריך קצת יוזמה, קצת רצון, קצת אומץ!
צריך לשעוט קדימה בכל הכוח, להלחם, אתה מבין?"
"לא, זה לא ככה..." התגוננתי. "זה לא שלא ניסיתי לפעמים, פה
ושם, ניסיתי! אולי לא במרץ כמו השאר, אבל בכל זאת ניסיתי.
פשוט... סתם..." אדם הביט בי בעיניים הגדולות והנוצצות שלו,
וכשהבטתי בהם הייתה לי תחושה שהוא באמת מקשיב. "זה פשוט... אני
רואה בחורה יפה, ואני חושב לעצמי מה עושה אותה למיוחדת, מיוחדת
מכל שאר הבחורות היפות זאת-אומרת. ואז אני מחפש קצת ולא מוצא
שום דבר, כך שאין לי חשק בכלל לדבר איתה. זאת הבעיה שלי, שאני
לא רוצה מספיק. כלומר, אני רוצה... מאד רוצה." הדגשתי את המילה
'מאד' ברגש, ואדם פלט צחקוק קטן. "זה כמו שיש לך כסף לצעצוע
אחד, ונכנסת לחנות, ומרוב שיש כל-כך הרבה צעצועים פתאום אין לך
חשק לקנות בכלל כי איך תבחר את הצעצוע שהוא באמת הכי טוב? ואם
אתה סוף-סוף מוצא את הצעצוע שאתה באמת רוצה, אז הוא יקר מדי.
בגלל זה אמרתי לך - פשוט אין לי מזל..."
אדם החל צוחק צחוק מלגלג. "אבל ילד זה הרי כל-כך פשוט. קונים
צעצוע אחד, ומשחקים בו עד שמשתעממים, ואז הולכים ומחליפים, אתה
מבין... תאמין לי את הבחורה שאני דופק היום - אני לא אזכור את
השם שלה ברגע שאפסיק לצעוק אותו! חה-חה!" הגסות הפתאומית שלו
כמו עקצה אותי. מעולם לא דיברתי גסויות עם מישהו מבוגר
לפני-כן. הוא כנראה קלט את חוסר הנוחות שלי מהבדיחה כי מיד
נאנח והחל לרטון, "איי... זה כל השטויות הללו שהם מכניסים לכם
לראש. כל הצניעות המחורבנת הזאת, הלכלוך המפוברק שהם מדביקים
עליכם. העולם יפה, ילד, אתה מבין? צריך ליהנות ממנו כל עוד
אפשר. בגיל שלי מבינים את זה, סוף-סוף. כשתגיע לגיל שלי, תבין.
רק שזה לא יהיה מאוחר מדי עד אז..." הוא קרץ אלי, "אם אתה מבין
למה אני מתכוון..."
חייכתי.

בפגישות היותר חטופות בינינו - כשחלפנו זה על פני זה בין ערמות
הקופסאות, בשירותים, ובסוף היום - היה מקטר על העבודה. על
הבוסים הנצלנים והשכר העלוב והיחס המחפיר. היה מקלל הרבה,
ומדבר על כבוד, ושואל אם אני מבין, ואני הייתי מנענע בראשי
לחיוב ומנסה להקשיב לדבריו המהירים ולהבין אותם.
"...ומה הם חושבים לעצמם, האדונים הנכבדים הללו, דוכסי יורק
ולנקסטר האצילים והמהוללים, שאני - אדם שמבוגר מהם בעשר שנים
אולי, ירשה להם להתייחס אלי ככה? לא אדוני, לי נשאר עוד מעט
כבוד עצמי, אני יודע מה מגיע לי ומה לא, והבריונים השפלים האלה
למעלה הם לא יותר מחבורת גנבים מטונפת, עושקים מוסמכים שמנצלים
את צערם של הבריות. אבל אל תדאג, הם עוד יראו ממני, אני לא סתם
אידיוט מהרחוב... אתה מבין? לא, אני כבר החלתי לברר עניינים
ולבחוש בקדרה, כמו שאומרים, ואני אבשל להם סעודת מלכים, כדי
שהם יוכלו לטעום מהתבשיל שלהם, אם אתה מבין למה אני
מתכוון..."
"מה שאני לא מבין זה איך אנחנו פשוט יושבים ומקבלים את זה.
אתמול לו ביקש ממני לפני שאני הולך לנקות ולסדר את המדפים.
נשארתי 40 דקות ואני יודע שלא אקבל על זה כסף. אני רואה איך
הוא מכריח אתכם לפעמים לעבוד שעות נוספות, והוא לא משלם תוספת
שכר ולא כלום. זה פשוט מרגיז. אנשים מגיעים לפה חולים כי הם
מפחדים לאבד את העבודה. והיחס - הכי נורא זה היחס. איך אנחנו
שותקים על כל זה?"
"מה נראה לך? כסף חביבי, כסף. פרנקלינים, ג'קסונים, לינקולנים,
אפילו וושינגטונים. לבוסים למעלה לא אכפת לדרוך עליך קצת,
להוציא לך ת'מיץ רק בשביל שהם ירוויחו עוד איזה גרוש וחצי.
והאנשים הפשוטים מוכנים לספוג הכול - השפלות, צעקות, אפילו
מכות... לכך התרבות המפוארת שלנו התדרדרה, הציוויליזציה
המופלאה שלנו. אבל אל תדאג, אל תדאג, חביבי. אלוהים רואה
ורושם. רואה ורושם... ובסוף הוא מגיש את החשבון, וזה חשבון
כבד, כבד מאד. מלא בייסורים וסבל..."
"לא חסר לנו מאילו גם ככה..." הפטרתי לעברו.
הוא הביט בי בעיניים עצובות, ובלע את מילותיו בנשימה כבדה.
"לא... לא חסר." אמר לבסוף.

איכשהו יצא שדי התקרבנו, אני והוא, למרות הפער הברור בגיל,
ואולי אף במצב השפיות. בכל פעם שניסיתי לשאול אותו על עברו, או
על משפחתו, היה מתחמק בדרך כזו או אחרת. הוא שמר על פרטיותו
בקנאות. ואני רציתי להבין אותו. להבין את העצב שפרץ מבין
עיניו. אולי אפילו לעזור לו אם יהיה הדבר ביכולתי. התחלתי
להמציא לו סיפור. מייקל בריידי, התעשיין שפשט את הרגל. מייקל
בריידי, גיבור המלחמה שאיבד את שפיותו. סיפורו הטראגי של מייקל
בריידי, המדען המהולל שאיבד את כל משפחתו באסון טבע. מי אתה
מייקל בריידי?
ערב אחד, עקבתי אחריו לאחר העבודה לבניין המגורים שלו. הוא נסע
באופניו, ואני מאחוריו באופניים של קארל, בן השכנים. מאז שקארל
הרס את האופניים החדשות שאבא קנה לי, הוא היה מלווה לי את שלו
מתי שרק רציתי. אדם עצר ליד בניין קומות קטן, עם מדרגות
מטונפות בכניסה, הרים את אופניו בידיו ונכנס בפתח. זכרתי את
הבניין, ואת הרחוב, ולמחרת בבוקר, במקום ללכת לבית הספר, הלכתי
לשם ברגל, מרחק שעה הליכה מביתי.
באור היום, הבניין נראה אפילו עוד יותר עלוב ומוזנח מאשר
בלילה. הלכלוך ופיח המכוניות נדבקו לקירות ולחלונות והשחירו
אותם, נוסכים נופך עני ומסכן על הבניין הנמוך. הצמחייה המתה
והלא מטופחת באדניות, ובגינה הקטנה שסבבה את הבניין, היו
כבבואה למצב האנשים המתגוררים בו - חסרי חיים,  עייפים
ובלויים. כאלו שהמילה "טיפוח" כבר מזמן יצאה מהלקסיקון שלהם.
התחלתי לרחרח. אחת הדיירות, אישה שחורה עבת בשר בשמלה רחבה
ודהויה, יצאה החוצה ושקית זבל שחורה בידה. מיד ניגשתי אליה
ושאלתי אם היא מכירה איזה מייקל בריידי שחי בסביבה.
"אתה מתכוון לקוקו?" היא אמרה בקול מאונפף ובמבטא עילג. "כל
השכונה מכירה את הקוקו. הוא יש לו נחש במקום לשון, מדבר בכזאת
חלקלקות. משגע פה את כ'לם, אבל בן אדם טוב. בן אדם טוב... עוזר
לחולים, מסביר להם מתי לראות רופא, מתי אפשר בלי... למה אתה
צריך אותו?"
"אני אחיינו." שיקרתי.
"אה טוב. דוד שלך בטח בעבודה, מותק. יחזור רק מאוחר בערב..."
"אין עוד מישהו בדירה?"
"הו לא - דוד שלך גר לבד, מותק. אתה לא יודע?"
"לא..." הודיתי, והשפלתי את מבטי. "אנחנו לא קרובים כל-כך,
המשפחה שלנו. בגלל זה באתי, רציתי לבקר אותו, לראות מה שלומו.
הפעם האחרונה שראיתי אותו הייתה לפני שנים, כשהייתי קטן."
ניסיתי לחדד את השקר. "אולי תוכלי לספר לי קצת עליו..."
"אבל אין מה לספר. מה אני יודעת על דוד שלך? דוד שלך, מותק,
שומר לעצמו. רואה אותו מידי פעם ברחוב, מדבר עם הלשון-נחש שלו
עם כל מיני אנשים. לפעמים גם אומר לי שלום. לפעמים מקים ריב
וצעקות, ומהומות..."
"אמרת שהוא עוזר לחולים."
"כן, הוא מבין כאילו, הדוד שלך... נותן הרבה עצות, אבל לא עושה
הרבה. פעם קראו לו ללידה של שרה פה, בבניין ממול, אבל הוא לא
רוצה לבוא. אני חושבת, מותק, תסלח לי, שהמוח שלו קצת קוקו..."
היא המהמה בגרונה, "אולי המלחמות דפקו לו את הראש,
אני'לא'יודעת..."
"איזה מלחמות?"
"אני לא מבינה בזה מותק. רק רואה אותו, כל שנה עם המדים ביום
זיכרון. פעם שאלתי והוא אומר שהוא הולך למצעד. לא יודעת יותר
מזה, מותק. באמת. תצטרך לשאול אותו אתה..."
אז בכל זאת הוא לחם במלחמה, חשבתי, אולי התיאוריות שפיתחתי
עליו היו נכונות, לפחות בחלקן. הודיתי לה ונפרדתי לשלום.
התרחקתי באיטיות בזמן שהיא זרקה את השקית ונבלעה חזרה בפתח
הבניין. התלבטתי אם להישאר ולרחרח עוד קצת, אבל לא ראיתי בכך
תועלת. העברתי את שאר היום בפארק, משחק עם הסנאים ומנסה ללכוד
אותם. כשהגיע הצהריים חזרתי הביתה לאכול, ואז הלוויתי מקארל את
האופניים שוב ונסעתי למחסן.

עבדתי כרגיל, אבל כל הזמן חשבתי על מה אני אדבר עם אדם. איך
אגרום לו לדבר על המלחמות, על הצבא - על עצמו... כשראיתי אותו
בהפסקה הוא היה במצב רוח עולץ כתמיד, אכל את כריך-הערב שלו
וקיטר, כרגיל, על כל מיני-תקריות שהיו לו עם לו ועם שאר
העובדים במחסן.
"אתה יודע," אמרתי, "אני חושב להצטרף לצבא אחרי התיכון." בחנתי
אותו לרגע, אוזניו הזדקפו והוא הפסיק לאכול. המשכתי. "להרגיש
שבאמת תרמתי משהו למדינה. שאני לא אוכל חינם. וחוץ מזה, שמעתי
שהצבא דואג לך, כלומר, למשפחה שלך, אם חס וחלילה קורה משהו...
אתה יודע. התחלתי לחשוב על זה ברצינות בזמן האחרון... מה אתה
אומר?"
אדם הסתכל עלי במבט מזועזע.
"ילד, על מה לעזאזל אתה מדבר?" הוא שאל בקול מוטרד, כבד, והניע
ראשו בשלילה. "אתה יודע מה זה צבא בכלל? אתה באמת רוצה להחזיק
נשק, לירות באנשים, להרוג בני אדם, לקחת חיים? זה... זה דבר
נוראי, תאמין לי, אני יודע על מה אני מדבר. אני הייתי חובש
ביחידה שלי, חטיבת הצנחנים ה-82. עשיתי קורס חובשים והופ! זרקו
אותי מהמטוס, ישר לבלגן הארור הזה של המלחמה - מלחמת העולם
המחורבנת. הייתי צעיר, בכמה שנים יותר מבוגר ממך - מה בכלל
ידעתי על החיים. ופתאום נותנים לי נשק, ומדים, ואומרים לי לך
תירה בנאצים, ואני עשיתי... מה שאמרו לי עשיתי..." העין הימנית
שלו התחילה לרעוד ואני הרגשתי שכל גופו התקשח וננעל. מבטו
המזועזע הפך להיות קצת מריר.
"אתה לא צריך להרגיש רע. הנאצים רצחו מיליוני חפים מפשע,
יהודים, צוענים... מישהו היה חייב לעצור אותם."
"הו... אין בכך ספק. אבל המחיר ששילמנו... כל-כך כבד. אתה לא
צריך לשלם את המחיר הזה." הוא חשב לרגע, ואז המשיך, קולו הפך
מתחנן, "בכלל, המלחמות של היום הם הרבה יותר פוליטיות מבעבר,
הרבה פחות קיומיות. היום יש הרבה יותר מקום לפציפיזם." הוא שוב
השתהה. "ואולי בעצם תמיד היה..." סינן בינו לבין עצמו. "בכל
אופן ילד, אתה לא צריך את זה עליך, את המשקל הזה, תאמין לי...
אני כבר מכיר אותך, אתה ילד טוב, נשמה טובה. חכם, פיקח. אתה
תגדל להיות הומניסט נהדר. למה לך להרוג אנשים, להכתים את
הידיים שלך, תגיד לי?"
"כמובן שאני לא רוצה לעשות את זה, אבל לפעמים זה הכרחי. אני
חושב שגם עדיף שאנשים כמוני יעשו את זה, מתוך צער וכאב, מאשר
אנשים אחרים שעושים את זה מתוך תאוות-דם ושנאה..."
"אוי - אתה בכלל מקשיב לעצמך? מה זה משנה בכלל מה אתה מרגיש
כשאתה לוחץ על ההדק, אם אתה אוהב או שונא, אם אתה מפחד, או סתם
אדיש... ככה וככה אתה לוקח חיים, אתה הורג! הורג-הורג-הורג!
לוחץ על ההדק - בנג-בנג - זה כל-כך פשוט, אבל הפשטות מכסה על
הזוועה... אתה לוקח חיים! לוקח אדם מהמשפחה שלו, מההורים,
מהאישה, מהילדים... אולי בעצם גם הוא הומניסט גדול... אולי הוא
גם התגייס בשביל לא להיות אוכל חינם, וכי לימדו אותו בבית-הספר
שאתה האויב, ושאתה מסכן אותו. אולי גם הוא התגייס כי הוא חושב
שעדיף שמישהו הומניסט כמוהו יהרוג, מתוך הכרח ולא מתוך רצון...
תגיד לי, אתה באמת חושב שיש סיבה טובה להרוג?"
"אני לא יודע... אני חושב שכן, בשביל ערכים מסוימים..."
"אין שום סיבה 'טובה' להרוג, ילד. על איזה ערכים אתה מדבר?
אנחנו חיים במציאויות שונות. כל אחד תקוע במציאות הפרטית שלו.
יש את המציאות של האיש שעובד 12 שעות ביום בעבודה בזויה לפרנס
את המשפחה שלו, עובד קשה בשביל שאשתו תוכל לקנות לה שמלות
ובשמים, ואוכל לילדים. במציאות הזאת, האיש הזה ויתר על כל חלום
בחייו והוא חי כרגע בשביל האושר של המשפחה שלו. אם אשתו תבגוד
בו, אז הרי שהכול ירד לטמיון... כל המאמץ שהוא השקיע בחיים,
היה בשבילה, ועכשיו היא בגדה בזה, וזרקה את זה לפח. לאיש הזה
אין סיבה 'טובה' להרוג את אשתו?"
"נו - זה לא אותו דבר..."
"זה בדיוק אותו דבר. כי רק בגלל שמשהו לא חשוב לך, לא אומר
שהוא לא חשוב לאחרים! לאישה חסרת-הבית שהיה ספסל קבוע בפארק,
במקום מוסתר וחמים, עד שחסרת-בית אחרת השתלטה לה על המקום,
וסילקה אותה בבושת פנים, יש סיבה 'טובה' להרוג - בדיוק כמו
שלמדינה מסוימת יש סיבה לצאת למלחמה נגד מדינה אחרת שפלשה
לטריטוריה שלה. לכל אחד בעולם הזה, יכולה להיות סיבה 'טובה'
להרוג מישהו אחר. אבל מה זו סיבה טובה לעזאזל? איך יכול להיות
משהו טוב במוות?"
"בשביל חיים. בשביל להציל חיים אפשר להרוג." אמרתי בתקיפות.
"והפעולה הישירה שנובעת מהרג חייל של צבא זר זה הצלת חיים?
נו-בטח, אלא מה..." הוא הרים את ידיו בייאוש, והחמיץ את פניו.
שנינו שתקנו.
"אל תקשיב לו, הוא סתם משוגע." קולו היבש של אייזנהואר הפר את
הדממה.
"תסתום את הפה המסריח שלך, אידיוט!" אדם התפרץ אליו, "אל
תתערב, אף אחד לא שאל אותך, רפובליקני מטומטם. ולחשוב שהצבעתי
עבורך, אוי..." גיחכתי, והוא נפנף אלי אצבע מאשימה, "כן, אל
תקשיב לי, תקשיב לאנשים כמוהו ותמצא את עצמך עם כדור בצוואר,
מת מוות מפואר למען המולדת, 5000 קילומטרים רחוק ממנה..." הוא
לקח הפוגה קלה והמשיך בקול מהוסה, "אבל אני קלטתי אותך ילד.
אתה רוצה ללכת בנעליו של אביך עליו השלום. הוא בטח היה איזה
גיבור מלחמה ועכשיו הגיע תורך להמשיך את המסורת..."
"אבא שלי לא היה גיבור מלחמה... הוא נולד עם מום בלב, והצבא
בכלל לא רצה לגייס אותו, אז שלחו אותו לאיזה בסיס קשר עורפי של
חיל האוויר באוקיינוס השקט."
"עוד יותר גרוע... אז אתה מרגיש צורך להוכיח משהו עכשיו.
להשלים את מה שאבא שלך לא הספיק." עכשיו זה היה תורי להרים
ידיים בייאוש. נורא התרגזתי מהניסיון שלו לקרוא אותי בכזאת
פשטות. "תאמין לי ילד, לאט-לאט גדלים ומבינים שאי-אפשר לשנות
את העולם. אבל אפשר להחליט על המעשים שלך. ואם יש לך אפשרות
לחיות חיים שלמים בלי שהידיים שלך מגואלות בדם, ואתה בוחר
בכוונה ללכת ולטבול אותם בדם - אז אתה אידיוט. אתה עוד לא יודע
מה זה, מה זה דם בכלל... בגלל זה אתה מדבר ככה. בגלל זה הרבה
צעירים מדברים ככה. רוצים להתגייס... המדינה מנצלת אתכם, במצב
הזה שלכם, צעירים וטיפשים, מלאי רעיונות גדולים ותקוות
ואידיאליזם. אני - אני הייתי חובש, אני יודע על מה אני מדבר,
ילד. כמה מתים... כמה דם. כמה אנשים נגמרו לי בידיים... בוכים,
צועקים, מתחננים שאני אעזור להם... אם היית רואה את זה לא היית
מדבר ככה. הדם, ההרוגים... העיניים..." הוא פלט אנחת כאב וחרק
שיניים. "די. די... מספיק לדבר על זה, ילד, מספיק..."
הצטערתי שהתחלתי לדבר. אדם נראה שבור לגמרי. הוא יצא החוצה
לשאוף אוויר ואני נשארתי המום מהשיחה בינינו. לא באמת התכוונתי
להתגייס, זרקתי את המשפט בשביל לנסות לגרות אותו לדבר על חייו.
אבל אחרי הביקורת הפסימית שחטפתי, משהו בי התעורר. מעין רצון
להוכיח לעצמי שהוא טועה, שאפשר להשפיע, שגם אני - למרות הכול,
שווה משהו. רצון לשבור את החיים היחסית מגוננים שלי. לעזאזל -
יש ילדים באפריקה שמרימים נשק בגיל עשר. ואני בוכה בגלל עוני,
בגלל בדידות. יש אנשים שנהרגים... שנגמרים לאנשים אחרים
בידיים, ואני חי ונושם ובועט. כשאדם חזר התנצלתי, אבל הוא רק
חייך עוד אחד מן החיוכים התיאטרליים שלו ומלמל לכמה מהפועלים:
"צעירים... זאת לא אשמתם. גם אנחנו היינו צעירים פעם..."
אותו ערב אחרי העבודה, מלא במחשבות, התחלתי לטייל. השיחה הקשה
בינינו באמת גרמה לי לחשוב. מה אני רוצה מהחיים שלי? הסתכלתי
לשמיים וניסיתי לגלות כוכבים בין העננים. הסתכלתי על חיי -
שש-עשרה שנים של משחקים, של ריבים מטופשים, וויכוחים פתטיים.
מה כבר עשיתי בהם, מה כבר הספקתי לעשות? ראש מלא חלומות,
וכיסים ריקים... שום דבר להראות בשביל כל החלומות הגדולים
שלי... חציתי את פארק וושינגטון, ועברתי ליד האגם. התחלתי
לפנטז שאני חייל, במלחמת העולם השנייה. חובש... והתופת מקיפה
אותי, ואני, למרות שאני משלשל מפחד, אני רץ ועוזר ומציל אנשים.
מרגיע אותם שהכול יהיה בסדר. סוחב אותם אל מחוץ לקו האש, מטפל
בפצעים שותתי-דם. וחלק נגמרים לי בידיים. נופחים את נשמתם,
ביללת בכי אחרונה, בצעקת אימה מחרידה. ואני מבין שהם כבר מתים,
מחזיק עדיין בידיים הדוממות, או בראש הנרפה, ומזיל דמעה אחת
מלוחה - רק אחת - ותוהה מתי יגיע הכדור שיחסל אותי לפני שאני
עובר לטפל בפצועים האחרים בעיניים מוכות צער. ככה המשכתי ללכת
ולפנטז, עד שבלי לשים לב הגעתי כבר להאדסון, והתחלתי לחזור
חזרה.

בימים הבאים נתתי לאדם את המרחב שלו, ולא הצקתי לו יותר מדי
בשאלות פרטיות.
המשכנו לשוחח שיחות מעמיקות, וסיפרתי לו עוד על חיי. סיפרתי לו
על הלימודים. על התלמיד המשקיע שאני. על איך שאמא מקווה בשבילי
שאתקבל על מלגה לאיזו אוניברסיטה מכובדת, ואשיג מקצוע מכובד
כמו רופא או עורך-דין. אבל מה שאני באמת רוצה, גיליתי לו, זה
לביים סרטים, זה החלום שלי. קיוויתי שאולי כל הדיבורים הללו על
מקצועות וקריירות יגרמו לו לדבר על המקצוע שלו, אבל הוא רק משך
באף, ואמר שדווקא יש לו הרבה הערכה לאנשי האומנות, ושלדעתו
קולנוע זה מקצוע מכובד למדי, וגם קשה. "זה לא קל," הוא אמר,
"להיות בעסקי הסרטים - לא קל בכלל... אבל מה כן, בימינו?"

יום אחד, אייזנהואר התחיל להשתעל בחולניות. אדם הבחין בכך
בהפסקת האוכל, ומיד פנה לדבר איתו בפרטיות. הם התווכחו מעט.
נראה שאדם ניסה לשכנע אותו במשהו ואייזנהואר סירב. בסוף אדם
התעצבן ועלה במדרגות הברזל למשרדו של לו. שתי דקות מאוחר יותר
הדלת נפתחה, אדם יצא מהמשרד זועף, ואני שעמדתי בדיוק בפתח
המדרגות הצלחתי לשמוע את לו צועק: "...אתה כבר לא דוקטור!"
לפני שאדם טרק את הדלת מאחוריו. כשחזר להתיישב על הספסל בחדר
פניו נראו קצרות רוח ומודאגות. יכולתי לשמוע את גלגלי השיניים
חורקים במרץ בראשו, ועדיין לא יכולתי לעצור בעצמי.
"אתה רופא?" שאלתי נסער.
הוא הסתכל עלי ברוגז לרגע, כמו קטעתי את חוט מחשבתו, וחזר
לבהות באוויר בפנים טרודות.
"תענה לי, למען השם, אתה רופא?"
"מה זה עניינך, ילד?" הוא התפרץ עלי בכעס. "למה אתה מציק לי כל
הזמן בשאלות החטטניות שלך..."
נרתעתי קצת מההתקפה הבלתי צפויה שלו, ועזבתי אותו לנפשו.
אחר-כך ראיתי את אייזנהואר ניגש אליו, והם דיברו ביניהם. תחילה
אייזנהואר נראה קצת מודאג, אבל בסופו של דבר אדם טפח על שכמו
והם לחצו ידיים. אני זוכר שזה לא הפתיע אותי כל-כך - תמיד
חשדתי שכל ביטויי האיבה ביניהם היו רק חלק מהצגה אחת גדולה.
אייזנהואר עלה גם הוא לדבר עם לו, וכשיצא ממשרדו, אסף את דבריו
והלך.
חשבתי על הדברים עד שסיימנו לעבוד, וכשהיינו בחוץ, ואדם החל
לארגן את אופניו, התקרבתי אליו ויריתי את כל החצים שנאגרו בי
במשך היום.
"ממה אתה מפחד כל-כך, איש זקן?" תקפתי, והוא נראה מבולבל
ומופתע. "מה מציק לך כל-כך בלב שאתה לא מסוגל אפילו לדבר עליו,
שאתה חייב למסך את כל חייך בערפל סמיך... שיכסה על העבר. מה
אתה מסתיר שם בתוך כל האפלה הזאת?"
אדם החל לצחוק בהגזמה, מעין צחוק מוכרח שכזה. מכני מדי.
"חה-חה-חה! אני יורק על הבהירות. יורק על הישירות. שילכו
לעזאזל כולם. ואתה! אתה חושב שאני איזה פאזל שצריך להרכיב,
חידה שצריך לפתור, אז תרשה לי לאכזב אותך, אין כלום מאחורי מסך
העשן הזה. לא-לא... לא תמצא פה שום שלל. לא פתרון מבריק, ולא
לקח חשוב, כי אני מסרב לקחת חלק במשחק הזה שלך. אני לא
הפארק-שעשועים המחורבן שלך, ילד, אתה מבין?!"
"אני בסך הכול מנסה לעזור לך... באמת שאין לי כל אינטרס רע
כלפיך..."
"אוי, כמה מתוק. התמימות הילדותית הזאת, שמציבה את ה-'אני'
במרכז היקום. זה נורא מתוק - אל תבין אותי לא-נכון. לחשוב שרק
אתה יכול לעזור לאחרים, לתקן את העולם." הוא גיחך. "כן, גם אני
פעם הייתי כמוך. אני מודה לך על ההצעה, ילד, אבל יש דברים שאתה
לא יכול לתקן. יש דברים שאפילו אתה, בכבודך ובעצמך, לא יכול
לשלוט עליהם..."
"אז אני תמים, וילדותי, ואידיוט." אמרתי נרגש. "נכון, אתה
צודק. אני עוד ילד, אני לא יודע, אני אגדל וזה יעבור. אבל אתה
בורח ממשהו, ואני חושב שאתה פחדן. אתה פוחד שאם אנשים יגלו את
זה, הם יברחו ממך. בגלל זה כל המסכות, כל ההצגות שלך... "
אדם הסתכל בי בפנים מרירות וזועפות ושתק. ראיתי את כל הגאווה
והכאב שהוא בולע בתוכו דרך עיניו הנוצצות.
"ובנימה אופטימית זו," הוא אמר, וחיוך מאולץ עלה על שפתיו,
"כדאי שנוריד את המסך על ההצגה העלובה הזאת..." ואז הוא קד
בהפגנתיות, עלה על אופניו ונעלם.

ביום שלמחרת הוא לא הגיע לעבודה. וגם לא ביומיים שלאחר מכן.
התחלתי לדאוג לו ברצינות. שאר העובדים במחסן לא ידעו מה הסיפור
איתו, חלק אמרו התפטר, חלק אמרו פוטר, וחלק אמרו סתם חולה.
הדאגה הייתה מספיק גדולה בשביל לגרום לי לדפוק על דלתו של לו,
הבוס, ולברר איתו מה קורה. דפקתי בהססנות על דלת העץ והזכוכית
המטשטשת, וקול קצר-רוח בפנים צעק לי להיכנס.
"תגיד לעלובים האלה שאין שום סיכוי עלי אדמות שאני אצליח
להספיק משלוח שכזה עד החמישי, ושאני אולי אספיק חצי מהמשלוח עד
שבוע הבא..." לו ישב מאחורי שולחן מהגוני כבד בחולצת פסים
לבנה, נודף ריח אפטר-שייב ומשחת 'בריל' לשיער, ודיבר לאפרכסת.
עיניו התמקדו בחלל הריק, ושערו המאפיר והמשוח במשחה היה פרוע
קלות. עם אפו הבולבוסי תמיד חשבתי שהוא יכול היה להיות סנטה
נהדר.
"זה לא מעניין אותי, זאת לא הבעיה שלי..." הוא ירה לתוך
הטלפון. קולו היה תמיד לחוץ מאד, מעט גבוה, ודיבורו מהיר. הוא
היה בן אדם לחוץ, שעל אף דמותו הכבדה, תמיד התנועע בזריזות
מופלאה, והילך לכל מקום, בין אם זה השירותים או ארון הניקוי,
בכזאת מהירות, כאילו סיים צום של שבוע והוא בדרך לארוחה. ככה
הוא נראה לי רוב הזמן - רעב תמידית.
"אז למה שלא תראה באמת מה אתה יכול לעשות..." הוא אמר ברוגז
וטרק את הטלפון בחוזקה. הוא פלט אנחה, ופניו הזועפים עם עיניו
הטרוטות נראו עייפות. "מה אתה רוצה?" הוא ירה לעברי.
"רצ... רציתי לשאול אותך על בריידי, אדוני." גמגמתי. "לא ראיתי
אות..."
"בריידי! הבטלן העלוב הזה..." הוא צעק. "לא הגיע כבר שלושה
ימים לעבודה. דיברתי איתו אתמול בערב, עם השקרן השפל. טען שהוא
חולה, אבל כששאלתי אותו מדוע הוא לא התקשר להודיע, הוא החל
להשתעל ואמר לי שהוא מוכרח לנתק ולשכב. ממזר..."
לפחות הוא בחיים, חשבתי. "הוא אמר מתי הוא חוזר?"
"אם זה לא יהיה עד סוף השבוע, לא יהיה לו לאן לחזור. אסיר
מחורבן, משתמט לי עכשיו כשיש לנו את כל ההזמנות של
ארונסון..."
"מה זאת אומרת אסיר?" שאלתי מופתע.
"הו כן-כן... הדוקטור המהולל שמנסה לנהל לי פה את העניינים,
הזה ישב בכלא. הריגה... לא תאמין של מי, של איזו אשת-מושל
מחורבנת."
"מה?!" קראתי בחוסר אמון ובבלבול.  
"כן... הוא היה הרופא שניתח אותה. היא עמדה ללדת, המסכנה, והוא
היה שיכור, או מסומם, אני-לא-זוכר... הרג גם את האימא וגם את
התינוק."
הייתי המום. אז זה היה הסוד הגדול. דוקטור מייקל ומיסטר
בריידי. לא הצלחתי להבין מה אני מרגיש כלפיו - גועל, רחמים,
צער. הוא הרג חפים מפשע, אם ותינוק... אמנם בטעות אבל בכל
זאת... גם נהג המשאית שהתנגש באבי לא התכוון לכך. ניסיתי
לדמיין אותו מרצה זמן בכלא. רופא מדופלם עם גנבים ורוצחים. לא
יכולתי לחשוב בהיגיון.
בבית שאלתי את אמא אם היא שמעה על המקרה. היא אמרה שהיא זוכרת
משהו במעורפל. זה הופיע בכל העיתונים לפני כמה שנים, סיפור
עצוב.
כל הלילה התהפכתי במיטה. צחוק הגורל, בדיוק כשהבטחתי לעצמי
שאני לא אברח מהמפלצת, מהכיעור שמסתתר מתחת לעורו של אדם, מבעד
למסך הערפל, זה בדיוק מה שאני רוצה לעשות.
"לא - אני לא ארגיש אשמה... אני חייב לשנוא אותו, חייב."
חשבתי, "חייב בשביל אבא." דמות אבי הופיעה לנגד עיני.
"אתה חייב לשנוא בשבילי?" היא שאלה.
"כן. אם אני לא אשנא אותו איך אוכל לשנוא את נהג המשאית?"
"ומי אמר לך לשנוא מישהו מהם? השנאה אליהם לא תחזיר אותי,
ויליאם, אתה יודע את זה... "
שתקתי.
"די..." הדמות אמרה ברוך. "מספיק עם השטויות..."
"לא! אני לא מוכן! על טעויות צריך לשלם, ככה אתה לימדת
אותי..."
"ואתה תמיד התקוממת כשהענשתי אותך על משהו שעשית בלי-כוונה,
ואני תמיד הרגשתי רע אחרי, וניסיתי לפצות אותך בדרך כלשהי. אז
נכון, רציתי להכין אותך לעולם, שלא יהיו לך ציפיות גבוהות
מידי, אבל איכשהו, עם הלב הגדול שיש לך, חשבתי שתהיה שונה."
"יש לי חמלה כלפי המושל, ואשתו המסכנה והתינוק..."
דמותו של אבי נראתה קצת מאוכזבת. "אתה זוכר מה השיעור החשוב
ביותר שלימדתי אותך?"
"מה ששנוא עליך..."
"בדיוק. אל תחשוב שאתה מחוסן מפני טעויות. זה יכול באותה מידה
להיות גם אתה שם, בנעליו. אנשים עושים טעויות, ותאמין לי
ויליאם, העולם גורם להם לשלם על כך. נראה לי שדוקטור בריידי
סובל מספיק גם בלי שתשנא אותו על כך..."
"אני לא אוותר על הכעס שלי! אני לא..." דמעות החלו לזלוג
מעיניי. הפניתי מבט לעבר ג'ורג' במיטה הסמוכה, לוודא שהוא ישן,
ופרצתי בבכי. "אני שונא אותך מייקל בריידי!" שיננתי לעצמי מבעד
לגעיות הכאב החלושות שבקעו מפי, וכל העת דמיינתי את פרצופו
השבור, עם המבט המריר והעיניים הנוצצות. מחייך אליי חיוך מאולץ
וקד לשלום.
"אני לא אוותר על הכעס, לעולם! לעולם... לא..." יבבתי בשקט, עד
שנרדמתי לבסוף.

ובבוקר קמתי שונה. מזוכך. מטוהר מכל הכעס שרחש בי, שבעבע מתחת
לעורי. טרפתי את הביצים והבייקון שאמא הכינה לארוחת בוקר.
"מישהו קם רעב..." היא סיננה בזמן שפי המלא ניסה ללעוס את כל
מה שהכנסתי לתוכו. בחנתי את ג'ורג'. בפניו החתומות לא היה כל
סימן לכך ששמע משהו מיבבותיי המסכנות.
ליוויתי אותו לתחנת האוטובוס, והתחלתי ללכת לכיוון התיכון.
עברתי כמה רחובות, עד שיצאתי מקו-הראיה של התחנה, ואז שיניתי
את כיווני לעבר הבית של אדם. הילכתי לאט, רגליי משתרכות בחוסר
רצון אחת אחרי השנייה. התרגשות אחזה בי. מה אני אגיד לו? פחדתי
מקולו, מהמילים החוצבות שלו, ומהמנגינה הקלילה שבה התנגנו.
מעיניו מלאות העצבות, נוטפות הצער. התביישתי בעצמי, ובמה
שהרגשתי כשגיליתי את האמת. האם אודה על כך, או אשקר? ואולי
עדיף שבכלל לא אזכיר את העניין. ואולי, התחלתי לפנטז, אולי
אגיע לשם ואיש לא יענה, והדלת תהיה פתוחה ובפנים אני אמצא רק
את גופתו הקרה, תלויה על חבל שמשתלשל מהתקרה, ואני אפלוט צרחה
מקפיאת דם שכזאת שתרעיד את כל הבניין. עצרתי במקום, והסתכלתי
סביב. אני רק במרחק כמה רחובות, אם אסתובב עכשיו אולי אוכל
להספיק להגיע באיחור קל לשיעור הראשון. לא, די ביל. מספיק
לברוח. תפסיק להיות כזה פחדן, לעזאזל.
כשהגעתי לשכונה העלובה, השמש כמעט הגיעה לאמצע מסלולה בשמיים.
עליתי במדרגות המטונפות ונכנסתי פנימה. בקומת הקרקע היו שתי
דלתות, ומדרגות שבורות עם מעקה עקום הובילו לקומה השנייה. מה
עושים? חשבתי. לא ידעתי באיזו דירה הוא גר. לקחתי נשימה עמוקה
וניגשתי לדלת שעליה נתלה חתיכת עץ צבוע שחור בצורת הספרה 2.
דפקתי שלוש פעמים ואישה זקנה עם מבט רע פתחה את הדלת, מסתכלת
בי מבעד לפתח הצר שמנעול השרשרת שלה יצר.
"מה אתה רוצה?" היא שאלה ברוגז.
"אני מחפש את מר. בריידי. אני אחיינו..."
"דירה 5." היא הפטירה, ומיד סגרה את הדלת.
התחלתי לעלות במדרגות, שריח שתן חריף דבק בהם. בקומה השלישית
ניצבה דלת פשוטה עם הספרה 5. זהו זה, חשבתי, בעודי עומד מול
הדלת, חושש. המסדרון היה מואר במעט אור יום, שחדר דרך חלון קטן
שבסוף המדרגות. התפללתי לאלוהים שהוא עדיין בחיים, ודפקתי
בהססנות על הדלת.
לא הייתה תשובה, אבל יכולתי לשמוע תזוזה בתוך הבית.
ניסיתי שוב.
"תלכו מפה!" פרץ הקול הרדיופוני מבעד לדלת. "מה שאתם לא מוכרים
- אני לא קונה!"
"מר. בריידי, אדם, זה ביל דוונפורט..." אמרתי נרגש, שמח שלפחות
נחסך ממני לראות גופה היום.
מהצד השני הייתה שתיקה. שמעתי את אדם מתקרב לדלת, נאנח. הוא
פתח את הדלת מעט, ובחן אותי בעיניים זועפות, כמו לוודא שזה
באמת אני. "מה אתה רוצה?" הוא שאל בקול חלש ועצוב.
"אני רוצה לדבר איתך..." ניסיתי.
"יש לך נטייה לתחוב את האצבעות הארוכות שלך לכל מיני פצעים
מדממים, ילד."
"אני מצטער... אני..."
"לך הביתה, ילד, לך לבית-ספר, לעבודה - תחייה את החיים שלך
ותעזוב את האדם הזקן הזה לבדו..." ואז הוא סגר את הדלת.
"אני מבין למה פחדת כל-כך." צעקתי וחיכיתי לתשובה. יכולתי
לשמוע שאדם עדיין עומד ליד הדלת. "אני מבין למה פחדת, ו...
ואתה צודק - יש לך סיבה מוצדקת במאה אחוז." הפסקתי שוב, אדם
עדיין עמד שם. שקלתי את מילותיי, לקחתי נשימה עמוקה והמשכתי,
"אם אנשים ישמעו על מה שעשית, יש סיכוי טוב שהם יברחו. במיוחד
אנשים כמוני, שהאבא שלהם נהרג בתאונה... בגלל שאיזה נהג משאית
לא שם לב לרגע לכביש והתנגש במכונית. רק רגע אחד, זה כל מה
שצריך. רגע ארור אחד..." הרגשתי את הדמעות חונקות אותי, וקולי
נשבר בעוד אני מדבר. התחלתי לבכות, אבל הכרחתי את עצמי להמשיך.
"אז אני בטוח שהרבה אנשים ברחו ממך אחרי זה, וגם אני, בהתחלה
כשרק שמעתי על זה, רציתי לברוח, אבל מה אתה יודע - הנה אני...
לא ברחתי... אני עומד פה, מחוץ לביתך, ומי שבורח זה דווקא
אתה... הנה אני, עדיין פה, למרות ששמעתי כבר את כל הסיפור,
למרות שאני יודע הכול..." ניגבתי את הדמעות בשרוול החולצה. זה
לא יעזור, חשבתי. לא הייתי צריך לבוא לכאן מלכתחילה. זו הייתה
טעות. מה חשבתי לעצמי? לעזאזל איתך ביל, אתה כזה תמים...
אבל אז אדם פתח את הדלת, הפעם עד הסוף, והסתכל עליי בחיוך
מריר. "אתה לא יודע הכול..." הוא אמר.
חייכתי אליו.
"בוא, תכנס, תוריד את התיק..."
נכנסתי והורדתי את התיק בכניסה. הבית היה קטן וחמים, מעט חנוק.
סלון קטן עם שתי כורסאות וספה, וטלוויזיה על שידה. והמון
ספרים, המון. ספריה מפוצצת בספרים ישנים ומאובקים, ולידה
ערימות של מגזינים - רידרס דייג'סט, ומגזיני רפואה וביולוגיה
מכל העולם. התיישבתי על הספה ואדם הלך להכין לנו תה. המטבח היה
צר מאד, בקושי מספיק בשביל שאדם אחד יוכל להסתובב בו, והיו בו
כמה ארוניות מתקלפות מעץ, וכיריים חלודות, וקומקום פח ישן,
ואיזה מקרר קטן שהשמיע רעש זמזום מעצבן. רציתי להגיד, מתוך
נימוס, משהו כמו "איזה מקום נחמד יש לך", אבל חששתי שהוא
יתעצבן מזה, אז רק שתקתי. אדם מילא מים בקומקום, הדליק בעזרת
גפרור אש קטנה בכיריים והניח עליה את הקומקום.
"לא מתאים לך לשתוק..." אמרתי לו בזמן שהתיישב על הכורסא לידי.

הוא התרווח בכורסא ופלט צחוק קל. "לא מתאים לך לבכות..." הוא
החזיר באותו מטבע.
חשבתי על כל הפעמים שבכיתי בלילות, מתוך כעס ובדידות, ורציתי
להגיד לו עד כמה הוא לא מכיר אותי באמת. את החלקים שאני מסתיר
לפחות... אבל אז חשבתי שאולי זאת בדיוק הייתה הכוונה שלו במשפט
הזה.
המשכנו לשתוק. אני הסתכלתי עליו, על הבית, על השמיים שנשקפו
בחלון, והוא רק בהה באוויר.
כל השתיקה הזאת התחילה להביך אותי, וכבר עמדתי להתחיל בשיחת
חולין תפלה על מזג האוויר, והמצב בעבודה - כשהוא פתאום התחיל
לדבר לאט ובשקט, כמעט בלחישה:
"אדם משקיע כל-כך הרבה אנרגיה, כל-כך הרבה משאבים... לבנות.
אדם בונה את עצמו... לא רק מבחינה חומרית, בית-משפחה-ילדים, גם
מבחינה פסיכולוגית. אומר לעצמו שהוא חזק, שיש לו כיוון ודרך,
שהוא משפיע על העולם... ובשנייה אחת," הוא אמר וזקף אצבע אחת
לאוויר, "איך אמרת... ברגע אחד מחורבן - הכול מתמוטט. הכול
מתמוטט... בדיוק ככה. בגלל שטות בגלל טעות. טעות של רגע, של
שנייה." הוא נשען קדימה על הכורסא ורכן לעברי. "לא תגיד סיכון
מחושב. משהו שידעת שיכול לקרות, שציפית לו. לא ראיתי את זה בא
בכלל, לא ראיתי את זה בא..."
"מה קרה שם בדיוק? אני שמעתי רק חלקים..."
"ממי? בטח מלו האידיוט הזה, כבר ביקשתי ממנו כמה פעמים לכבד את
פרטיותי, אבל לבן-אלף לא אכפת. נמאס לי כבר ממנו, בטח סיפר לך
שהייתי מסומם..."
"משהו כזה. שיכור או מסומם הוא אמר. לא היה בטוח..."
"זה מה שכולם חשבו, גם השופט והמושבעים והעיתונות. אבל לא
לקחתי כלום, כלום..."
הקומקום רתח ואדם הלך להכין לנו תה. כשחזר קולו היה בטוח יותר,
מתנגן, דומה יותר לקול הישן והעולץ שלו.
"למה הם ציפו לעזאזל?" הוא אמר והגיש לי את הספל. תנועות הגוף
שלו חזרו להמחיש את סיפורו. "אני הייתי במלחמה, בן-אדם, מלחמת
העולם ה-2 המחורבנת. אני הייתי בנורמנדי ביום הגדול, מבצע
'עומס יתר' המפורסם, הייתי שם, ואנשים מתו מכל עבר. גופות! ככל
שהעין רואה, גופות! אנשים נגמרו לי בידיים, ואני גמרתי אנשים,
ולא תמיד עשיתי את הדבר הנכון, לא תמיד... אתה מבין, אז מה הם
ציפו? שבסוף המלחמה הם יוכלו פשוט לשלוח אותנו חזרה לבית,
למולדת האהובה, ונתנהג כרגיל, כאילו כלום לא קרה, כאילו לא
הרגנו ולא הרגו לנו... ואולי לחלק זה לא הזיז, אבל לי זה הזיז,
והחברה לא ידעה איך להתמודד... בכל מקום רק ציפו ממך שתתנהג
כמו גיבור, כמו אזרח למופת. שתהיה נורמאלי, שתלמד מקצוע ותבנה
בית ומשפחה. ואני עשיתי את זה, עשיתי הכול, אבל לא תמיד יכולתי
להתמודד - לא תמיד... אתה מבין?"
הנהנתי לחיוב.
"בשנים הראשונות אני הדחקתי. נרשמתי ללימודי רפואה, סיימתי
בהצטיינות, התחלתי התמחות... פגשתי את אשתי ויחד הקמנו בית
וגידלנו ילדים." הוא השתתק לרגע, ויכולתי לראות שהוא עדיין
כואב מבפנים. "הרגשתי שאני על הדרך הנכונה. שאני מאושר... אבל
תמיד היו את הלילות הלבנים, של הסיוטים, כשהמתים חזרו מהקבר
להציק לי, והמראות הנוראיים פשוט לא נתנו לי מנוחה. הם כל-הזמן
היו שם, גם כשחשבתי שהם כבר נעלמו. הם לא היו כל-כך שכיחים,
ולפעמים הם הופיעו רק לעיתים רחוקות, אבל הם היו עקביים, אתה
מבין... ואני רופא חביבי, אני מתקן אנשים. ניסיתי לטפל בעצמי,
האמנתי בכישוריי הרפואיים והתקנתי לעצמי תוכנית החלמה מבוססת.
הייתי לועס צמחי ולריאן, מתעמל, אפילו קראתי כמה ספרים על
פסיכולוגיה ועל סוגי טיפולים. מה לא ניסיתי? אבל זה לא עזר,
כלום לא עזר, וכשאתה מסיים משמרת מפרכת של עשרים שעות בבית
החולים, ולא מצליח לישון, אז אתה בבעיה חביבי... אתה בבעיה.
הרגשתי שהכול יכול להחליק ממני, ושאני חייב למצוא פתרון, ובעצם
- שהפתרון נמצא לנגד עיניי... זה לא כזה מסובך. אני רופא, למען
השם! יש לי גישה לכמעט כל חומרי ההרדמה שאפשר לחשוב עליהם. אז
לקחתי, לפעמים, לעיתים רחוקות... ורק בבית, אף פעם לא בעבודה,
רק בבית... אפילו לא הסתרתי את זה מאשתי כי לא ראיתי בזה פסול.
הייתה לי בעיה ואני טיפלתי בה. מובן שלא רציתי שאף אחד אחר ידע
עליה - זה היה מעמיד את כל היוקרה שלי בסכנה... אז רשמתי לעצמי
מרשמים. ולאט-לאט התקדמתי, עשיתי את דרכי במעלה שרשרת המזון,
כמו שאומרים. וחשבתי שאני חזק, שהתגברתי על הבעיה, שפתרתי
אותה..."
"עד ש..."
"עד שהגיע אותו ביש-מזל ארור. הייתי רופא כוננות, ואשתו של
המושל הובהלה עם קשיי לידה. אני לא יודע איך זה יכל לקרות לי,
אבל איכשהו התבלבלתי בתרופה שנתתי לה. עד היום אני לא מבין איך
יכולתי לעשות טעות כל-כך טיפשית... לא ראיתי את זה בא...
בכלל... לא לקחתי כלום, אני נשבע לך שלא." אדם הביט בי בעיניים
מתחננות, כמו מחפש איזה אישור שאני מאמין לו. "ואתה יודע עוד
משהו - יכולתי לצאת מזה נקי, חלק כמו תחת של תינוק, להמציא
סיבוכים שלא היו, תגובות אלרגיות, אבל הרגשתי אחריות, חובה...
ראיתי את המושל מתמוטט בבכי, ולא יכולתי שלא להאשים את עצמי
קצת, כי הרי חייבת לדבוק בי אשמה כלשהי, לא משנה על מה ולמה,
תמיד היא נדבקת... תמיד אני אחשוב שאולי אני זקוק לאיזו כפרה
על חטאי..." הוא הפסיק לשנייה, בעוד פיו מתעקם במרירות, ואז
המשיך, "אז באתי אליו והתוודיתי, ובכיתי, לעזאזל - בכיתי איתו
על אשתו והתינוק... אבל הוא זעם, הוא לא הבין שגם רופאים הם
בני אדם שעושים טעויות, הוא החליט שאני הייתי רשלן, ושלא יכול
להיות שזו הייתה סתם טעות... אז הוא הפך את זה למחדל. הפך אותי
למפלצת... המשטרה פתחה בחקירה, ומה אתה יודע, הם גילו שנהגתי
לרשום לעצמי תרופות הרגעה, ובנקישת אצבע נזרקתי החוצה, הייתי
מחוץ לשרשרת, טרפו אותי חי... החברה התנכרה לי, כבר לא הייתי
גיבור מלחמה, או רופא מהולל. הייתי מקבל מכתבים אנונימיים
שקראו לי בהם רוצח, השכנים שלנו הפסיקו לבקר, החברים כבר לא
התקשרו. הילדים שלי היו סופגים השפלות בבית-הספר, היו צועקים
להם שיש להם אבא מסומם... ועכשיו לך תנסה להסביר לחבר
המושבעים, חבורת אידיוטים שמבלבלים בין עובדות להשערות, שדווקא
באותו לילה היית פיכח כאברהם. לך תוכיח שאתה לא מסומם, כשאשתך
נשברת על הדוכן ומודה שבעלה היה לוקח סמים, ושזה יכול להיות,
ואפשרי למדי, שגם באותו לילה בבית החולים הוא השתמש!" הוא
התעצבן והכה באגרופו על ירכו. דיבורו הפך לשצף של צעקות, "לך
תוכיח שאתה לא מטורף! שאתה בסך הכול עשית טעות קטנה, מטופשת,
מגוחכת, עלובה, פתטית... ובכל זאת כל-כך טראגית... אתה מבין
ילד, עכשיו אתה מבין מול איזה אידיוט מושלם אתה יושב?!" הוא
לקח נשימה ארוכה, ונראה שהוא מנסה להרגיע את עצמו. "אבל אין לי
על מה להתלונן, כי אני הכנסתי את עצמי לתוך העסק הזה במו ידיי.
הודיתי באמת ודבקתי בה, שילמתי את המחיר... ומה המחיר שאני
שילמתי לעומת המחיר ששילם המושל, ואשתו והתינוק..."
עד אותו רגע לא אני, ולא אדם, נגענו בתה, שכבר הספיק להפוך
פושר. בשתיקה הקצרה שהשתררה לאחר השטף, לגמתי כמה לגימות
מהכוס, ואדם גמר את הכול. הוא שוב נרגע ובהה באוויר, ואני
עיכלתי את כל מה שהוא אמר. שאלתי את עצמי אם אני מאמין לו,
שהוא באמת היה נקי מהשפעות של איזשהו חומר אותו לילה. לא הייתה
לי שום דרך לדעת בוודאות, אבל ממה שהכרתי את אדם, הוא היה בחור
ישר כמו סרגל. יכולתי בהחלט לראות אותו ניגש למושל ומתוודה
לפניו. אפילו באופן שבו שמר על פרטיותו הייתה כנות יוצאת דופן
- במקום לשקר, או לענות בלקוניות טיפוסית, הוא פשוט לא ענה. או
שהיה משנה נושא, או שהיה מוצא תירוץ לשתוק וללכת. הסתכלתי על
העיניים נוטפות העצב שלו. חוץ מזה, חשבתי לעצמי, העולם שפט
אותו כבר מספיק בחומרה, זה יהיה לא-הוגן מצידי לנהוג כלפיו
באותה מטבע. חשבתי על אשתו, ומשפחתו, ואיך זה בטח שבר אותו
לאבד ככה את כולם.
"אתה עוד כועס עליה?" שאלתי.
הוא חשב מעט ואז ענה, "קצת, למרות כל הזמן שעבר, קצת... אבל לא
בגלל שהיא נשברה על הדוכן, מה פתאום. גם לא בגלל שהיא עזבה...
היה לה קשה מאד, כל העניין. צלבו אותנו חיים הרי, הבושה הפכה
בלתי נסבלת... והיא פעלה לפי מה שטוב לה ולילדים. יכול להיות
שהיא קצת התביישה, שהיא הרגישה שהיא איכזבה אותי. בכל מקרה,
סלחתי לה על כל זה ממזמן. אבל על הילדים, על מה שהיא הפכה אותי
בעיניהם, שאפילו אני מתבייש להביט בהם... זה עוד כואב..."
"כן... אני מבין..." אמרתי בשקט. "אתה עוד מדבר איתם לפעמים?"
"לא... הקשר בינינו נותק."
"אז אולי תנסה לחדש אותו? אולי עבר כבר מספיק זמן, ואם תתקשר
הפעם תופתע לטובה..."
הוא חייך חיוך אירוני. "אולי..."
ראיתי שהוא לא באמת מאמין בזה, וזה העציב אותי מאד. "מה קורה
עם הסיוטים?" שיניתי נושא, "אתה עוד סובל מהם?"
" הכלא גמל אותי לתמיד גם מהתרופות, וגם מהסיוטים, אבל במחיר
מסוים... כשהייתי בכלא, הגעתי לשפל המדרגה. באותה נקודה נמוכה,
זנחתי כמעט את כולי. השלתי את עצמי. יצרתי אני חדש..." הוא שתק
לרגע והמשיך, "זה לא היה כזה פשוט... אבל קברתי את האני הישן,
וזרקתי את המפתח. יש לך הרבה זמן לחשוב בכלא, וזה לא תמיד
נעים. חשבתי הרבה על כל מה שקרה, השלמתי עם הרבה דברים שם. לכל
דבר יש מחיר, ילדי, לכל דבר... הכלא זה לא מקום נחמד. וכשיצאתי
הרגשתי שוב, שזה יכול להתערער... מכל עבר היו אנשים שרק רצו
להשמיד אותי, לדרוך עלי, שקינאו בי, אז הייתי חייב להתרחק קצת,
למצוא הגנה. ומצאתי... שכפול. יצרתי כל מני תעתועים של עצמי,
אתה מבין, כדי שכל הרפש שהם ירו עלי יפגע בהולוגרמה, בתעתוע,
ולא ידבק עלי... זאת המגננה שלי, ילד, אתה מבין?"
עיניי המבולבלות העידו שלא כל-כך, אבל בכל זאת הנהנתי לחיוב.
"הם קנאו בי, ילד, על איך שהתמודדתי עם הבעיות של החיים שלי,
על איך שעדיין עמדתי, אפילו גאה, שלא הייתי מוכן לשאת עוד
באשמה... "
שוב נפלה שתיקה. הבטתי מהחלון אל השמיים הבהירים. כשאני בבית,
בכל פעם שאני מביט החוצה מהחלון, נדמה לי שהרחוב שוקק חיים,
ושרק הבית שלי מת. דומם כזה. מביתו של אדם, אפילו הרחוב נראה
מנומנם ומדכא. אפילו שהיה בהיר, והשמש זרחה - אווירה קודרת
וחסרת חיים החלה להשתלט עליי, חונקת אותי, והרגשתי שאני חייב
לשבור את הדממה.
"כשהייתי קטן, אבא שלי תמיד היה מלמד אותי ואת אחי הקטן קצת
מוסר." נזכרתי פתאום. "ואהבת לרעך כמוך, הוא נהג לומר, זה
למלאכים, ואולי לכמה בני אדם קדושים. אבל, מה ששנוא עליך אל
תעשה לחברך - זה לכולנו, לכל האנשים הפשוטים. הוא קרא לזה
השיעור מספר אחד, והוא היה חוזר עליו הרבה כשהיינו קטנים,
והסתבכנו בקטטות או גנבנו ממתק מחנות. מזה הכול נובע, הוא היה
אומר."
"הוא צודק בהחלט, אבא שלך זכרונו לברכה... נשמע כאילו הוא היה
צדיק בסדום." הוא אמר וחייך ברכות אלי.
"יכול להיות..." ואז חשבתי איך לפעמים אנשים לא מבינים מה יש
להם בידיים, "אולי לא הייתי מספיק מבוגר בשביל להבין את זה..."
רעד חלף בגופי, ורציתי לשנות את הנושא. "לך לא היו צדיקים
בסדום?"
"היו פה ושם. נראה לי שאני מדבר עם אחד כרגע..." הוא אמר
וחייך.
הרמתי גבה לאות הסתייגות, אבל לא יכולתי שלא להרגיש מוחמא מאד
מהמחמאה.
אדם קם ונעמד מול החלון המלוכלך שבסלון הקטן. הוא עמד ובהה
ברחוב, נושם בכבדות. כל הסיפור עדיין רתח בו, הרגשתי.
יכול להיות שהכול היה נגמר אחרת, אם הייתי ממשיך לשתוק. אם רק
הייתי משאיר את הדברים כמו שהם. אם לא הייתי מרגיש צורך עז
להתיר את המחנק הזה שהשתלט עליי, להפיץ את החיוניות
והאופטימיות והתמימות שלי לכל עבר. אבל במבט לאחור, אני חושב
שזה היה רק תירוץ...
"למה שלא תלך לבקר את המשפחה שלך?" ניסיתי שוב. "תיסע
באוטובוסים, זה לא יהיה יותר מדי יקר, תדפוק על הדלת. הם
הילדים שלך, למען השם, מגיע להם אבא. אני יודע על מה אני
מדבר..." הוא המשיך לשתוק. "הם גרים רחוק?" שאלתי.
"לא כל-כך..." הוא מלמל.
"אז קדימה, למה אתה מחכה? מה יש לך פה שהוא כל-כך חשוב שמגיע
לילדים שלך לחיות בלי אבא? קח את עצמך בידיים, ולך..."
"די ילד, די!" הוא הפטיר פתאום, ומלמל משהו בשקט לעצמו.
"אתה יכול לעשות את זה, אדם. תפסיק לוותר לעצמך..."
אז הסתובב אלי, והביט בפניי. "אני מצטער ילד, אני מודה לך שאתה
דואג לי כל-כך. אתה טוב, ילד, מזכיר לי את עצמי כשהייתי בגילך.
אבל אתה מנסה לסיים את הניתוח בהצלחה, גם במחיר מות החולה..."

"אני רק חושב שגם ככה אין לך הרבה מה להפסיד."
הוא נאנח והשפיל את עיניו. "אני... אני מצטער, היית חבר טוב,
אבל זה ברור לי עכשיו שזה לא ילך, אני לא אוכל לראות אותך
יותר..." הוא אמר בקול רועד. ניסיתי להגיד לעצמי שזה לא נורא,
אבל הרגשתי את הלב שלי צונח. לא הבנתי למה הוא מתכוון, עם
הניתוח והחולה, בסך הכול ניסיתי לעזור לו ולהיות חבר שלו. למה
הוא צריך לברוח שוב? אחרי כל מה שעשיתי, כל המאמצים שהשקעתי.
ככה הוא מחזיר לי?
"אני לא מבין..."
"מה יש להבין ילד?!" הוא התפרץ בכעס. גופו רעד ומבטו התערפל.
כל-כולו הקרין חולשה. "אתה סדק, אתה וירוס. אם אני אשאר איתך
המערכת שלי תתרסק. הם ישיגו אותי, הרפש שלהם ידבק אליי, בגללך.
אתה חושף את התעתועים, הופך אותי פגיע לתקיפות שלהם..."
"למה אתה מתייחס אלי ככה?" שאלתי בקול רועד.
הוא השתתק פתאום, עיניו העצובות הביטו בעיניי הנוצצות ואז
הושפלו מטה. "זאת לא אשמתך ילד, אבל ככה זה. אתה פשוט... פשוט
כואב מדי בשבילי."
אני לא יודע למה, אבל כשהוא אמר את המילים הללו, זה כאב. באמת
כאב. קמתי גם אני על רגלי. רציתי לצעוק עליו, אבל הרגשתי כעוס
מדי, שברירי מדי. מושפל מדי. ניגשתי לכניסה והרמתי את התיק.
"רגע, חכה שנייה..." הוא אמר, ואז ניגש לספריה והוציא משם
קופסא קטנה מפח, פשפש בתוכה, שלף ממנה משהו וקמץ אותו בכף ידו.
"קח את זה... שתזכור אותי, ושתרגיש חייל גם בלי שתהיה..." הוא
לקח את כף ידי ושם עליה כוכב ברונזה עם סרט צבעוני. "זה עיטור
ממלחמת העולם ה-2..."
רציתי להגיד משהו חזק, משהו דרמטי, חכם, שייחקק בזיכרונו,
שיגרום לו לשנות את דעתו. "תודה..." אמרתי במרירות. באמת תודה,
מה אני אעשה לעזאזל עם המדליה הזאת? חשבתי.
שתקנו.
"חוץ מזה, ילד, באמת, מה אתה צריך תרח זקן כמוני לידך? לך -
תהנה, תחיה את החיים שלך. אתה צריך לבלות יותר, עם צעירים
כמוך. תרדוף אחרי איזו נערה יפה. מה יש לך להתעסק עם קשיש
מטורף, שמדבר איתך על אשליות ותעתועים..." הוא ניסה לעודד
אותי.
"אתה חוזר למחסן?" שאלתי בקרירות, מתעלם מהניסיון שלו.
"לא..." הוא ניסה להגיד עוד משהו אבל השתתק.
"טוב, אז... להתראות..." אמרתי.
"כן... להתראות ילד, שיהיה לך בהצלחה."
הכנסתי את המדליה לכיס מכנסיי, פתחתי את הדלת ויצאתי.

בחדר המדרגות השתלטה עליי עייפות קודרת. אז ככה זה מסתיים,
חשבתי. סתמי כזה, בלי שום שינוי של ממש. עם טעם רע בפה. הסיפור
של אדם. אולי יום אחד אכין על זה סרט, חשבתי. אבל בסרט יהיה
סוף טוב, אדם יתגבר על הקשיים שלו, והמשפחה שלו תחכה לו. אשתו
לא תינשא בשנית וילדיו לא יתנכלו לו. בסרט אני ואדם נשאר חברים
עוד הרבה זמן, ואני אבוא לבקר אותו מדי פעם, ונדבר על החיים.
נדבר באמת, לא שיחות בטלות ומזויפות, כמו שיש בדרך כלל בין
אנשים, אלא שיחות אמיתיות, על מה שאנחנו מרגישים. והוא יספר לי
סיפורים מצחיקים על החיים שלו, ואני אקשיב ואחייך. וכשתהיה לי
בעיה אני אבוא אליו ואתייעץ איתו. ונתווכח על פוליטיקה ועל
שטויות. הסצנה האחרונה תהיה לפני שאני מתגייס, אדם יהיה עצוב
אבל ישלים עם המצב. הוא ייתן לי את המדליה שלו, בשביל שתשמור
עליי, ואז נתחבק חיבוק חזק כזה, ולשנינו תרד דמעה. "תהיה
חזק..." הוא יגיד. "יהיה בסדר... אל תדאג." אני אחזיר. ואז
נפרד ואני אצא לרחוב, וזה יהיה יום שמש חורפית, כמו שהיום.
המוסיקה תעלה, והתמונה תישאר ברחוב, בעוד שאני הולך, מתרחק,
והכתוביות יעלו והמסך ירד... ככה זה יסתיים בסרט. אבל רק בסרט,
כי החיים... מה לעשות, הם קצת אחרת.

הסוף