וכל השירים הם רק עלייך.
שורות שורות
מלאות בכלום
שמציף כל חלל ריק בגוף שלי,
לא, זה לא רק נשמע כואב.

בזמן האחרון
החלומות שלי
כל כך מציאותיים
כאילו אני חולמת את העבר.
וכמו בעבר, גם בהם
אתה מחבק אותי,
את החיבוק הנצחי שלך
(אני כמעט יכולה לשמוע אותך לוחש שוב:
"בבקשה אל תלכי לעולם"
כפי שלחשת לי
באחד מהימים העצובים,
הזכורים לי לטובה)
ואז, כשאני פוקחת עיניים,
ומסתכלת לצד שלך במיטה
שעכשיו ממלאת אותו
הריקנות שלי.
אני נזכרת,
שאתה שכחת כבר איך
מחבקים מחיבה
ולא מתועלת.
שהכל אצלך מלא בחישובים
של רווח והפסד.
ושאם אני בכלל נכנסת למשוואה
אני שווה בשבילך ל
אפס.

יום אחד
יצא ממני משהו
שאתה תשמח להגיד שאתה מכיר,
וכשתבוא לחבק אותי
אני כבר לא אזל
לך מבין האצבעות.
כבר לא
אגע בך מבחוץ
רק כדי לדמיין
שאני נוגעת גם מבפנים.

אני בונה את עצמי לאט
כמו מגדל של קלפים
קלף אחרי קלף,
ואתה הורס אותי מהר,
משאיר אותי לבד
לבנות את עצמי מחדש,
קצת אחרת.
האמת היא שיום אחד,
אני אהיה,
סוף סוף - יציבה.
תיזהר שזה לא
יערער אותך.

אם קוהלת
לא היה מקדים אותי,
הייתי אומרת,
שהכל הבל הבלים,
שאתה לא באמת חזק.
ושהכוח היחידי שיש לך
הוא עליי,
וזה נורא מעט,
בעיקר אם מחשבים את זה באחוזים.

אבל

תמיד חטאתי
ברצון להיות הגיונית.
ואני יודעת שזה לא הגיוני לומר,
שאין לך כוח.
כי אני, מאה אחוז אני,
ומספיק שיש לך כוח רק על אדם אחד
שהוא במקרה - מאה אחוז אני,
וזה כבר מקנה לך - מאה אחוזי כוח.
(ושימותו המתמטיקאים)

צריך היה ממזמן
לפרק את המשוואה הזאת
לגורמים.
ואנחנו כידוע,
מעולם לא נהיה
גורם משותף.

23.5.07