... וכל-כך קשה להרגיש כאן שייך,

כי איזה בית בניתי, והיכן הקמתי מרעה
איפה עץ ושיח שתלתי, איפה חרשתי שדה

איפה נישקתי שפתיים רכות, ופגשו פניי בלחי סמוקה
היכן ליבי פיזר הבטחות, כמו "לנצח תמיד", כמו אהבה

היכן מצודות בעופרת כבשתי, ולשכונות נצורות הבאתי שלום
באילו רחובות נפערים צעדתי, נושא דגל, קריאה וחלום

לחולות איזה חוף עליתי משוח, נוטף אגלי-מים מלוחים
וזיעת בחרותי התנדפה לה ברוח, לצלילי מיתרים מתוחים

איפה השקו דמעותיי אדמה מיובשת, וקברי אהוביי מלאו השדות
ומטעם גלידה מתוקה וילדה מנומשת, נותרו להם רק זיכרונות

איפה שרקתי ואיפה צחקתי ואיפה ליטפתי אבן קרירה
איפה בשעת מזיקים נפלתי ובגופי נצטלקה מזכרת קטנה

כנווד ההולך בעולם עם גיטרה סדוקה וחצי מנגינה
כתייר עוזב בית - שגם ביתו מנוכר
"תשיר לנו שיר, יא נווד - שתיקתך איומה וצורמת"
לא... מצטער... באמת אי-אפשר...