אני מתעורר למרגש הרעידות הנגרמות מצעדיו הנחושים של אדם כלשהו
מבני הבית לכיוון דלת חדרי. מיידית המצפון מתעורר, מתחיל לסרוק
את מאורעות יום אתמול, שמא עשיתי משהו שעורר את זעמם של הנפשות
השוכנות בבית. לפתע זיכרון מזוויע במיוחד מרים את ראשו מעל
לפני ים הזיכרונות ומתחיל לצרוח. אני קם, הלב דופק במהירות,
ובחוסר אונים עובר את הלך המחשבה הרגיל של "טיפש! טיפש מטופש
וטיפשי!" בעודי מחכה להגעה הגורלית. הריצו במחשבתכם כשעה
קדימה...

אמי סיימה לצעוק ולנזוף, ארוחת הבוקר עברה בשלום יחסית. אני
חוזר לחדר ומעמיד פנים שאני שם זין על המציאות שכורכים סביב
צווארי כקולר עם מסמרים המופנים כלפי פנים. משחק בעוד משחק
מטמטם חושים, יורה חוטים של מידע על פיקסלים מהבהבים, נוסע
במכונית שלא קיימת על כביש אשלייתי ואצבעותיי מוכנות ללחיצה על
המזעור שיחזיר את מסך המחשב לחומר הלימוד. איזה מזל שההורים
מעדיפים להיות טיפשים.
לפתע משהו בתוכי נשבר. לא יכול יותר להעמיד פנים. רוצה לתפוס
את הנערה שממלאת את ראשי ולבבי בשלוש השנים האחרונות ולצרוח את
דברי המחאה שלי בפניה. איך היא לא קולטת?! שלוש שנים של
ניסיונות התקרבות, שלוש שנים שבסופם הגעתי סוף סוף למצב שבו
אני יכול להינות מחברתה בנינוחות מוחלטת. האם רק אני רואה
שהעובדה ששיחה על משמעות האהבה והסיבה שבגללה נוצרנו המתנהלת
ללא הפסקה ומעניינת את שני הצדדים חייבת להעיד על קשר מיוחד?
אבל אחרי השיחה הנחמדה עם הילד החמוד שגורם לי להרגיש חכמה
ומיוחדת אני הרי אעדיף בהרבה ללכת אל החבר החתיך שלי שהדבר
היחיד שעובר במוחו הוא הרצון לבילוי חסר מוח וסקס. הרי אין
סיכוי שהילד השני רק רוצה להחזיק אותי בזרועותיו וליהנות בעוד
הקולר מאבד מממשותו, אך מתוך כבוד לדעתי מבין איך לקרוא את
הסימנים ולא עושה צעד נוסף...
אני רוצה לנפץ את המחשב הארור. לנפץ את קירות החדר. לרוצץ את
גולגלתה של המציאות על קירות המחשבה ולצפות בעולם מתבוסס בה
בעודה חופשיה בלא אפשרות לברוח. אני רוצה לראות את האב המכה
ממרר בבכי על מה שעשה לאישתו, ואת אישתו ממררת בבכי לא על
עצמה, אלא על בעלה שסובל. אני רוצה לראות את העולם אוהב כמו
שהוא מתיימר לאהוב, ואת הממשלות מסייעות לאלו הזקוקים לעזרה
כפי שהבטיחו.
אני רוצה שהכל יהיה נכון, ואני יודע שזה מה שכל השאר רוצים.
ואז אני מחזיר את דעתי המוסחת למשחק, רק כדי לגלות שספינת החלל
שלי הושמדה על-ידי פיראטים.