לפני הרבה שנים, פגשתי אדם זקן
ובעל ניסיון.
הוא טען שהוא האדם המאושר באדם.

שאלתי אותו מהו סוד האושר.
הוא לקח אותי אל פסגת הצוק,
כדי לראות את האופק,
ונתן לי הוראות מדויקות,
שמי שמגיע לשם מבין את סוד האושר.
אמרתי שנראה שהדרך מאוד ארוכה;
ואולי אם אנחנו כבר כאן,
הוא יוכל...
להגיד לי את הסוד הכמוס.

הוא אמר לי שאסרו עליו לספר את הסוד
לאדם
אשר לא עבר את הדרך.
אז בשל רצוני העז להגיע
אל האושר המובטח,
ארזתי תיק והתחלתי ללכת.
למען האמת אל הלא נודע.

בדרכי פגשתי אנשים רבים ושאלתי
לשלומם,
(אלה היו ההוראות של האיש הזקן).
שמעתי סיפורי כאב ושיברון לב,
אך מנגד שמעתי סיפורים על
אהבה
ואושר
אפילו אם אלה היו רגעיים בלבד,
היו שווים,
את המסע.

כמו כן, היו לי המון רגעי
בדידות,
אני זוכרת את עצמי יושבת ברחוב מלא באנשים,
אבל אני הרגשתי
לבד
כל כך.
אבל, החלטתי שאת מטרתי אני אשיג
והמשכתי בדרכי.

ואז הגעתי
אל הנקודה
שבה אמר לי
הזקן שהיא
סוף הדרך.

המקום שבו
הלב
שלי שלם.
המקום שבו
אני
מרגישה בטוחה.

מרוב עייפות נרדמתי.
הדבר היחידי שאני זוכרת זה שהתעוררתי בבית.
אני לא יודעת אם זה היה
חלום
או
מציאות.
אבל פעם אמרו לי שהדרך אל האושר רצופה
במכשולים
ובקשיים
אבל גם בהרבה רגעים
יפים.
האושר קיים,
תמיד,
רק צריך לחפש במקומות הנכונים.

אני חושבת שהזקן אמר לי את זה.