זמן השקט הגדול
שאלות לא נשאלות
לא על ידי
לא על ידך
אף אחד לא שואל.
אין מי שיענה.
פה ושם יורדת דמעה
על משהו
שלעולם לא יקרה.
משהו
שלעולם לא יאמר.
לא יעשה.
גם על דברים שכבר קרו.
מסיתה את תשומת הלב הלאה.
למקום אחר
עוטפת בתשומת הלב שהשארת לי.
מחייכת, אוהבת, חושקת
מין ליצן מצחיק ושמח כשאינני לבד,
עצוב, כמו בתמונה,
ליצן עם דמעה אחת שזולגת
כשלבד.
הקשב,
אתה, מאי שם
הקשב לקריאות שלי אליך,
כי הן נאלמות
נעלמות,
מתפוגגות...
כי רק אתה
מסוגל לשמוע אותי בשתיקתי.
הבט,
משאירה את הצללים בחשיכה
אך משאירה את רסיסי האור
מרחפים להם ביננו.
משאירה אותם
לך
לי
כדי שכשנרצה,
שכשנוכל
נאסוף את אותם רסיסים
ניצור לנו אלומה,
ניצור לנו נקודה,
ונאיר לנו את קצה המנהרה.
אבל עכשיו
עכשיו זה זמן השקט.
זמן השקט של אחרי.
אל תשאל
כי אין מי שיענה... |