החג,
זה שהכי אהוב עלי, זה שבדרך כלל נראה כאילו כולו בשבילי,
כל המאכלים בשבילי ואפילו כולם מתלבשים לבן לכבודי,
החג הטהור, הלבן והנקי מכולם, החג שאוהב את האמת
גם את האמת שנשכחה שם מאחור.
בין אווירת החג, הלחץ, הניקיונות והריחות המדהימים,
הכל עולה באוויר, כל מה שעדיין מרגיש תקוע שם מאוחר, מסתבר
שכלום לא השתחרר באמת, כל כך הרבה שאלות בלי הזדמנות לתשובות.
אפילו האור נכבה, אולי כדי שהבושה לא תפחד או כדי שהשקרים
והציניות יפסיקו להתחבא שם מתחת למיטה.
ואז כשהאור כמעט ונדלק הוא קם, קם כדי ללכת, אוסף את הדברים
שלו, נועל את הנעלים שאני אוהבת ובוחר להשאיר את הכדור בצד
שלי,
והוא מושיט אלי את ידו, אולי כדי שאבוא איתו, אלך איתו למקום
אחר,
או אולי סתם כדי להיפרד יפה, כמו פעם, הנשיקה האחרונה דרך
החלון במכונית שלו.
כי הפעם הזו שחזקה מתמיד, אמיתית כזו, נראית כמו הפעם
האחרונה,
הפעם האחרונה שהוא יקום, ינעל נעליו, יושיט ידו ויפרד,
הפעם הזו נראית כאילו הגיע הסוף,זה שאף פעם לא דמיינתי, שאולי
שנינו כל כך חיכינו לו, אבל יותר פחדנו ממנו ובצדק,
כי איך לעזאזל אני אמורה להמשיך מפה?
פתאום הריחות עוברים וחוזרים כאילו כלום, כולם בבית נראים אותו
דבר, מסתכלים עלי קצת מוזר, קצת מרחמים קצת חוששים,
אבל אני יודעת שלפחות עבד נאמן אחד עוד נשאר לצדי, השקט,
זה שנשאר לצדי תמיד ולא בוגד, זה שאני לעולם לא אקנא לו,
וגם אם השקט ההוא יטוס לתאילנד או לסין לחודש או חודשיים, הוא
תמיד יחזור והוא אפילו לא מפתיע, הוא נכנס בכל רגע באלגנטיות
ומתיישב צמוד צמוד אליי,
הוא מחבק את כולי גם כשאני לא מבקשת בדיוק כמו שאני אוהבת ולא
נותן לטיפת רעש לחדור.
וגם היום בחג הזה, שירי החג שמתנגנים ברדיו לא מפריעים, השקט
דאג להשכיר חדר רק לו ולי באי הבדידות, שאפילו לא לקח יותר מדי
זמן להגיע אליו,
שם לא מרגישים אם אוכלים, ישנים או מדברים, שם שוכחים הכל, אתה
חי ממחשבות, אוכל מחשבות וישן עם מחשבות, המחשבות שאולי מפחדות
שאשאר לבד מדי,
שם הכל אחרת, שונה, הכל נקי, שקט, ריק ואמיתי,
בדיוק כמו בחג הזה, בדיוק כמו היום הזה,
היום, אחרי שהלכת ממני.