אני רוצה לספר לכם סיפור קטן על צבא ההגנה לישראל. אני יודע
שאני בטח לא הראשון שאומר את זה, ואני בטוח שאתם תחשבו שאני
סתם אגואיסט מסריח, אבל אני רוצה לשתף אתכם בכל זאת.
יש כמה דברים בצה"ל שאני לא מבין, ואני אתן לכם דוגמא: למה הכל
בצה"ל חייב לעבוד עפ"י פז"מ?
מה זה פז"מ בכלל, סתם קנה מידה דפוק שאנשים עשו מזה כזה וואו?
למה הכל לא יכול להיות פשוט ונורמלי, כמו אצל כל אדם אחר?
הכל חייב להיעשות עפ"י קנה המידה הכ"כ מפגר ואינפנטילי שנקרא
פז"מ, כי אם אני 10 חודשים בצבא ומישהו אחר שנה וחודשיים, זה
אומר שהוא יכול לקבל מה שהוא רוצה? ואתם בטח תחשבו לעצמכם:
"איזה דפוק... למה נראה לו שזה באמת נכון?"
אבל זה באמת ככה.
עוד דבר זה המפקדת שלי. בואו אני אספר לכם מה אני חושב עליה:
אני אישית חושב שהיא פשוט מתוסכלת. אני לא מבין איך היא יכולה
להגיע יום אחרי יום לצבא ופשוט להוציא על החיילים שלה את כל
התסכול והעצבים שלה? לא נמאס לה? היא לא מתעייפת אף פעם?
היא עומדת להשתחרר עוד מעט ואמורה להגיע במקומה קצינה חדשה,
ומאיזו שהיא סיבה אני מאמין ויודע שהיא פשוט יותר טובה מהקצינה
הנוכחית בכ"כ הרבה מובנים. כבר פגשתי אותה די הרבה פעמים ואני
עד לזה שהיא האדם המתוק ביותר במחלקה שלנו. אולי קצת אהבלה,
אבל כל פעם שהיא רואה אותי ואומרת לי היי חמוד, או ביי חמוד
כשהיא הולכת. אני רק מייחל שיקרה משהו רע לקצינה הנוכחית שלי
כדי שהחדשה תיכנס לתפקיד יותר מהר, כי אהבה ואכפתיות כאלה אני
בחיים לא אראה מהקצינה שיש לי עכשיו, כל מה שאני רואה ממנה זה
רק מרמור ואכזבה, ובתוך תוכי אני מקווה שהזאת לא עשתה לחדשה
שטיפת מוח כלשהי והסיתה אותה כבר נגדינו. אני מרגיש שהחדשה
באמת מבינה אותי, והיא רואה כמה קשה לי, ואני יודע שאני
ג'ובניק, ויודע שיש אנשים שקשה להם פי מאה ממה שקשה לי, כמו
קרביים למשל, אבל זה אולי רק במובן הפיזי ולא הנפשי.
מה שאנשים לא מבינים זה שקרבי זה כמו משפחה, אלה אנשים שאתה חי
איתם 3 שנים מהחיים שלך, מתקלח ביחד, אוכל ביחד, ישן ביחד,
מריץ בדיחות גרועות אל תוך הלילה ואני לא אתפלא אם הם אפילו
מביאים ביד ביחד.
ואנשים שהם ג'ובניקים יכולים להבין אותי כשאני אומר שקרביים
ואנשים בכלל לא מבינים מה הקושי בנסיעות יום יום לבסיס וחזרה,
וכמה קשה להתקיים ממשכורת של 352 וחצי שקל בחודש, שזה בקושי
מספיק לממן את הסיגריות של החודש שלא לדבר על דברים אחרים, הם
לא מבינים מה הקושי בלבוא כל יום למשרד, לצעקות של הקצינה
שכביכול מנסה לחנך אותנו, אבל רק גורמת לדיכאון כל פעם מחדש.
ואם זה שהיא מוציאה את התסכול שלה עלינו לא מספיק, אז יש גם את
הנושא של השמירות, שאחרי שאתה כבר במילא לא יכול לישון כל
הלילה כי אתה רק עסוק בלגרד את העור מכל העקיצות של היתושים
שאלוקים רק יודע מאיפה כולם באים, אז יום אחרי היא תחפור לך
חפירות, שכשביום רגיל היא עושה את זה עד 5 וחצי, אחרי שמירות
היא מצליחה להכניס עד 2 וחצי, ולא תשחרר אותך יותר מוקדם כי
אתה פשוט נואש לתפוס רכבת הביתה וללכת לישון אחרי שלא ישנת
כמעט 30 שעות.
ואף אחד שאיתי במשרד לא יכול להבין אותי, כי הם חיילי פטורים,
לא נראה לי שמישהו מהם עשה שמירות. אני פשוט מניח שהיא לא
קולטת שסוף סוף יש לה מישהו במשרד שטוחן שמירות כמו מניאק.
עוד דבר שאני לא מבין הוא למה כמעט הכל בצבא עובד על
פרוטקציות?
שני הדברים שבאמת נתנו לי סיבה לרצות להתגייס נופצו, פשוט
מאוד, כי אין לי אבא אל"מ או משהו כזה שיש לו קשרים עם
הרמטכ"ל.
ואני יודע שאני נשמע חרא של בנאדם, כי בטח יש עוד 1000 אנשים
שמרגישים כמוני ואלה היו החלומות שלהם וגם להם זה לא הצליח,
אבל בכל זאת.
ורק כשהגעתי לתפקיד החדש הבנתי כמה תככים ומזימות יש בצבא, בין
אם זה בין מפקדים למפקדים אחרים, או בין מפקדים לחיילים, או
בין חיילים לחיילים אחרים, "אתה תגיד את זה, ואני אסדר לך את
זה..." וכל אחד חושב רק על עצמו ורק על הצרכים שלו, ולא מסתכל
מעבר לבועה שבה הוא נמצא, כי גם אם אנחנו לא במלחמה, בתוך הצבא
עצמו המלחמות גדולות יותר מכל מלחמה שאי פעם ראתה הארץ הזאת,
ואולי בגלל זה הצבא שלנו נראה כמו שהוא נראה.
אבל ככה זה אצל ג'ובניקים, כי כל מה שהם יודעים לעשות זה לשבת
כל היום במשרד ולגרד ת'ביצים, כי אנחנו לא מועילים לאף אחד,
וכל מי שאומר לכם שבלי ג'ובניקים הצבא לא היה יכול להתקיים,
משקר!
עוד נושא זה כל הקטע של דברים שאתה עושה מחוץ לצבא, שבשבילם
אתה צריך אישור כי אתה לא יכול לנשום בלי אישור מהמדינה, למען
השם, על זה שידידה שלי נשרפה בים רצו להעמיד אותה למשפט צבאי
כי היא פגעה ב"רכוש צה"ל"... לאן הגענו???
האם באמת ככה הצבא שלנו מתנהל?

עכשיו יש פה דילמה, כי מצד אחד הצבא זה פשוט מסגרת מטומטמת ולא
נחוצה, וזה בזבוז של 3 שנים מהחיים שלנו, אבל מצד שני, היום אי
אפשר לעשות כמעט כלום בלי שמופיע לך בקורות חיים שעשית 3 שנות
שירות בצה"ל, אלא אם כן אתה מתנדב או עושה שירות לאומי, וזה מה
שמשגע אותי.

אז בעיקרון מה שאני מנסה לומר זה שלום, כי זה מכתב הפרידה
שלי.
ממה? זה נתון לבחירתכם, תפעילו קצת את הדמיון שלכם, צרי
אופקים, כי אני כבר לא יודע מה עוד נשאר לי להוסיף.

ביי