זה התחיל ב"קריצה". לא שלך. שלי.
אתה ענית. תתקשרי כשתרצי.
ואני. מה פתאום. אין מצב.
חיה לי על ענן.
מחכה לאביר על הסוס הלבן.
הרי אתה גבר. תהיה ג'נטלמן. אל תהיה כמו כולם.
תוכיח לי שאבירים לא נעלמו מהעולם...

נפגשנו בליל סערה.
הגעת אליי מתוך הסופה
ירדת במדרגות. לאט . לאט.
מחכה לראות. מי היא זו
שעומדת במרפסת בבית הקט.

נכנסת פנימה. הסתכלת די בפליאה
לא הבנת מי זו ומה היא רוצה ממך?
הלם של פגישה ראשונה.
ישבנו. דיברנו. "שימי מים" אמרת.
ואני בחיוך עשיתי כבר אז... את מה שביקשת.

חמש שעות. שתי כוסות קפה. גומת חן מתוקה אחת. והמון דיבורים
עד שהבנתי. בסוף. שאיתך אני כנראה... אעשה ילדים.
נסעת הביתה. הגשם לא הפסיק. אפילו לא לשנייה.
שלחת לי הודעה: "יפה שלי. הגעתי. את מדהימה".

כך התחיל לו סיפור אהבה.
אחד למיליון. אהבה של פעם בחיים.
כך הצהרתי קבל עם ועדה.
לכל מי שרצה לשמוע וגם למי שלא רצה.
הראש היה מסוחרר. דיברו העיניים.
ואפילו המרחק לא הפריד בינינו השניים.

כל פגישה הייתה נפלאה יותר מהקודמת
כל אחת כזו הייתה נשימה עוצרת.
אוהבת אותך הכי בעולם. תמיד אמרתי
רוצה אותך יותר מכולם. הכי האמנתי.
הרגשתי שאני חיה בתוך חלום.
עד היום.

ואז ביום בהיר אחד. החלטת שדי. אתה לא רוצה יותר.
בלי שום סיבה. החלטת ללכת למקום אחר.
ואני עם כל הבכי והדמעות
כדי שתחזור עשיתי שמיניות.
אם רק הייתי יודעת. שזו אחת מאותן אלף פרידות.
שיגרמו לי כל אחת ואחת בתורן לשבת ולבכות..

הצהרות האהבה שלך חזרו ואמרו
מתוך העיניים האלה שלי לעולם לא שיקרו:
"בחיים לא יהיה לך אף אחד כמוני.
אני אוהב אותך הכי בעולם.
מטורף עלייך. לא יכול בלעדייך".
נראה לך שככה יאהבו אותך כולם"...?

אהבתי אותך כמו שלא אהבתי אף אחד אחר.
זה לא ייעלם. אף פעם. לא כל כך מהר.
רציתי אותך. עכשיו. לנצח ולתמיד.
אבל אתה. של מי אתה. עכשיו. תגיד לי. אהובי?

ידענו נחמה. לא ידענו קרבות. באלפי הלילות.
אותם הלילות שהנשמות שלנו היו זו בזו שזורות.
החוויות שעברנו ביחד. הרגעים המטורפים.
רגעים של תשוקה, משיכה ולא מעט פחדים.

פחדתי. מכל פרידה ופרידה.
ידעתי מתי ואיך. אבל אף פעם לא ידעתי למה.
אח"כ היית חוזר. מתנצל. מבקש סליחה.
ואני. בלי היסוס. אותך קיבלתי. כי ככה זה באהבה...

למה אלוהים? שאלתי את עצמי לא פעם ולא פעמיים
הרי הסוף יהיה כואב שבעתיים.
זה נגמר. די. לא אוהבת יותר
הרי אתה יודע שקו דק בין אהבה לשנאה עובר...

ואז הגיעה הפרידה הגדולה.
הפרידה האחרונה.
שכבר לא יכולתי לשאת יותר.
אז כן. זו הייתה בריחה.
בריחה ממציאות הזויה ונוראית.
כמו סכין חדה ודוקרנית.

והנה אתה שוב. אחרי שתיקה ארוכה  שאיתי לא דיברת.
מתקשר ושואל אם תקבלי חזרה כי מכל השיגעונות כבר נגמלת
אז לא. בדיוק לא עברה רכבת
ולא. האדמה לא רעדה.
וכן.  אני עדיין אוהבת. אבל לא זו השאלה
אתה מבין נכון. אהובי. אני פשוט לא יכולה
לתת ללב שלי שוב ושוב לחטוף ממך כזו סטירה.

אהובי הבורח. גם אתה הרי יודע.
אני אוהבת אותך. אבל זה לא מספיק
רוצה אותך לנצח. אבל אתה לא יכול. לכן זו פרידה. כדי שזה יפסיק
להעיק.
לא יכולה יותר. חייבת להגיד לך שלום.
כנראה שלעולם... אוהב אותך רק בחלום.