כמה לפעמים חבל שהצלקות הפיזיות לא נשארות איתנו לנצח. ששום
דבר פרט לזיכרון לא מעיד על הימצאותינו במקום זה או אחר.  
  הייתי רוצה להשאיר סימן בכל מקום בו היתי כדי שכשאני חוזרת
אליו אני אזכור שבאמת הייתי קיימת בו, בזמן מסויים, בתקופה
מסויימת.
  הזכרונות דועכים, עם הזמן הם מעבדים מהחדות שלהם ומקבלים
אובך רומנטי. כל הכעב והחרא נעלם כלא היה.
  הייתי רוצה צלקות, שיזכירו לי למה ההחלטות שעשיתי היו
נכונות, וצלקות שיזכירו לי למה ההחלטות שאני עושה עכשיו עלולות
להיות שגויות. בשביל שאני אוכל לדעת יותר בבירור עם מה שאני
עושה נעשה מהסיבות הנכונות.
  האם באמת "כשזה נכון אז זה נכון"?
  האם באמת "הכל קורה לטובה"?

 אם האדם שאני היום הוא תוצאה ישירה של המעשים אותם עשיתי
בעברי, אם אני שלמה עם האדם שני היום, אז הדברים אותם עשיתי
היו "הדבר הנכון לעשות". ועם אני לא שלמה? איך מניחים לטעויות
העבר?

איך משלימים עם המציאות ומנסים להוציא את הטוב ממה שיש,    
בלי לעשות טעויות?