לפעמים קורה שאתה מרגיש קצת חסר משמעות. קצת חסר אונים. ולא
ברור למה. כי אם מסתכלים מהצד, הכל נראה בסדר גמור, פחות או
יותר. כל אחד יודע עלייך רק שברי פרטים. את התמונה המלאה אתה
בד"כ שומר לעצמך. ככה זה.
אף אחד לא יודע לגמרי מה הולך שם בפנים. מה מתבשל שם.
לפעמים אתה בכלל לא שם לב, שזה קיים. ולפעמים זה פשוט גודש
אותך. מנטרל אותך לחלוטין.
מה יהיה עם זה? למה זה הגיע? הרי זה לא תמיד היה ככה. זה שלב
בחיים? אולי. אולי כדי להתפכח מהאשליה שהיית בה עד עכשיו. אולי
זה הדבר הכי בריא שאי פעם קרה לך בחיים והדברים האלו הם אלו
שאכן מבגרים אותך ובונים אותך.
לוקחים את החומר הגולמי הבתולי שהיית וחורטים בו עמוק. מחשלים
אותו, מלבנים אותו באש ואז מכים בו עם פטיש. מעצבים אותו.
וכמובן, כמו שהתיאור נשמע, כך זה גם במציאות, כואב. כואב בשקט.
מתפשט בשקט. חונק.
ולך תסביר. אתה שאחרים הסבירו לו כל כך הרבה ותמיד ידעת לענות
את המשפט הנכון. היום עומד חסר כל יכולת לרפא את עצמך. וכך אתה
ממשיך לדמם. מדמם את החיות שבך, ואתה שותת דם כבר הרבה זמן.
אבל השטף ממאן להפסק.
איכשהו אתה כל פעם מחדש מעמיק את החתך, בעצמך. כאילו מבקש
לסבול. למה?
האם זה באמת כל כך קל לשנות מחשבה כמו שאומרים לך? ואם נשנה
מחשבה, האם באמת נשנה את הרגש?
ואתה כבר לא כל כך בטוח בעצמך, מפוחד, בפאניקה. נותן לזמן
לעבור, אבל אולי ככל שהוא עובר אתה רק טובע יותר ויותר בתוך
הביצה שלך. ובמקום להציל את עצמך, להשאיר את האף שלך בחוץ כדי
להמשיך לנשום. אתה עסוק באחרים. ברגשות של אחרים, במחשבות של
אחרים. בעובדה, ויותר נכון בחובה שלך שלאחרים יהיה טוב.
אבל ככה אתה. זו המהות שלך. לפעמים נדמה לך שזו בעצם, תכלית
הקיום שלך על פני האדמה הזאת. מאמין כל כך בכוח עליון, בהשגחה
עליונה. אז אולי בעצם זו המטרה שאתה משרת. אנשים לא נפגשים
בעולם כך סתם. לדעתך הכל קורה בגלל סיבה.
כמו שיש אנשים שמושכים אותך החוצה בזמנים קשים, ככה אתה מושך
אחרים, גם במחיר הסבל שלך.
ואתה עייף, ממש ממש עייף. עייף מהעובדה שלא הרגשת מאושר באמת
כבר המון זמן. הנחלה שלך בתקופה האחרונה היו הלחץ,הכאב,
הדאגות, המחשבות המטרידות והרגשות הלא נעימים. בין לבין אתה
מדחיק את זה. כי יש עוד דברים שצריך לדאוג להם. אבל כשכל
המטרות הושגו. אתה פתאום מוצא את עצמך עומד לבד בשדה. גופות
האויבים שלך מוטלות לרגלייך. אבל אז הן נעלמות, והפחדים והעבר
והרגשות משתלטים.
הכל בגלל שפתאום יש יותר מדי זמן לחשוב. ואולי בגלל זה החופש
כל כך מטריד אותך . בגלל שהוא נותן לך זמן לחשוב. זמן לחשוב על
העבר שלך. על ההחלטות שלך. על מה שעשית ועל מה שלא עשית. על מה
שאתה עושה עכשיו ועל מה שתבחר לעשות בעתיד.
ולך פשוט אין כוח להתמודד עם זה , ולכן אתה פשוט רוצה לשכוח את
זה. להשקיע את האנרגיה שלך במשהו אחר.
אבל לא נורא, יום אחד הכל יתבהר לך ואתה תראה הכל ברור. כל
חריץ שנטבע בתוכך היום, זכור אותו ליום המחרת. בקש להבין מה
ניתן ללמוד ממנו. זו הדרך שלך לצמוח, יש אחרים שבכלל לא יזכו
לקבל את ההזדמנות הזאת.
תלמד להעריך גם את התקופה הזאת. יבוא יום וכבר לא תפחד להתעמת
עם הכל, אבל עד אז. תעשה לעצמך טובה. תעצום עיניים, תנשום
עמוק. תחזיק את האוויר בפנים. תביע כוונה ורצון טוב , במילים
פשוטות תאמר לעצמך שאתה רוצה לרפא את עצמך ואת הסובבים אותך,
ותזכיר לעצמך שאין יותר גדול ממך, ושאין דבר שיכול לך , גם אם
היום הדברים נראים לך אחרת לגמרי. ואז תשחרר את האוויר החוצה ,
ואיתו את הפחדים והעכבות שלך. וזה עובד. ואם תשאל אותי. לזמן
יש תפקיד מכריע בזה. הזמן הוא המרפא הטוב מכולם. והיתרון שלו,
הוא שאף אחד לא עוצר אותו.
פעם הבאה שאתה נסחף לשם תזכור אותי. נסה לקחת לך את המסר מכאן.
אתה לא תשתנה לעולם כאדם, אולי רק המחשבות שלך..