הסיור במוזיאון החל בשעת בוקר מוקדמת. במעגל שהתאסף סביב
המדריכה הוא עמד קשוב, בוחן את כל מי שהגיע ועיניו מתרוצצות
בחיפוש אחר שני חבריו הטובים הנוהגים לאחר בדרך קבע.

הקבוצה נעה באטיות לעבר גרם המדרגות המוביל לגן הפסלים ושתיים
מחברותיו לקבוצה כבר החלו להישרך אחריו בחינניות. בירידה לגן
הושיטה לו אחת מהן את ידה והוא אחזה בטבעיות, ללא התרגשות
מיוחדת.

משהתיישבו לשמוע הסבר מלומד על פסל המתאר כבשים במדבר הבחנתי
כי שתיהן התמקמו בצמוד אליו, זו מכאן וזו משם. האחת אוחזת בידו
והשנייה מניחה ידה על עורפו, כמו מכוונת ללטפו אבל חוששת לעשות
זאת.

מכאן ואילך לא נפרדו דרכיהם לכל אורך הסיור. הן אוחזות והוא
מושך, כשמדי פעם הוא מאמץ כלפיהן מדיניות "הפרד ומשול".

באולם התצוגה המרכזי כבר לא יכלו הסובבים שלא להבחין במתרחש.
מאבק חסר פשרות התעורר ביניהן. כיבוש שטחים, היאחזויות ארעיות
ומשא ומתן מתקדם להשגת יעדים.

רק שם הוא הבין כמה כוח ניתן כעת בידיו והחליט לערוך מפגן
שליטה. הוא התרומם על רגליו, נע שלושה צעדים לאחור והתיישב תוך
שהוא מסמן להן באצבעו לגשת אליו למקומו החדש. בזינוק אדיר הן
הוכיחו לו את שכבר ידע וגרמו לו לחיוך ניצחון. ניכר שהוא נהנה
מהחיבה המופגנת שלהן, אך מצדו נשאר קר ושקול. זה נראה כמו עוד
משחק בשבילו.

המבטים הופנו אליי. חיוכים מאוזן לאוזן, שאלות על מהות הקשר
ביניהם ואם כבר נתקלתי בעבר בכישרונו זה. הבעתי התפעלות מהפגנת
החיבה המאוד לא שגרתית הזו ואמרתי שטרם ראיתי כמוה, אבל כמובן
שאין זה מפתיע כשמדובר בילד בן ארבע וחצי.