הלכה עם כלב קטן לטיול. לבן, שיער סומר, לשון משתרבבת החוצה,
שיניים עבות והרבה יצרים חזקים המשתלחים בכל מקום. מרחרח, מנסה
לפרוץ קדימה, משתין ומחפש. והיא מחוברת מאחורי רצועה, לכלב
שנוגח, ממשיך, מתהלך ומנסה. היא מאחור, מביטה לכיוונים, מעט
מחייכת, מעט בוהה ולא עוד. עץ גבוה, צמרת נושקת לשתי ציפורים
עטופות בנוצות רכות, כחול, ירוק, אפור ונוצה משוננת אדומה
בזנב. גזע מחוספס, רכות מחייכת של ענף צעיר וכלב קטן שנעצר,
מרחרח, מנסה לבחון את עולמו, להבין, לדעת, עוד מבט מאחוריו,
באותה אישה צנומה, בוהה, לא כל כך ברורה הנמצאת שם מאחוריו.
שכן שהיה פעם צעיר, משיב בלחיים מקומטות, אף צר ומילים גדולות.
מדבר על זיכרונות, מזכיר ימים שחלפו ועברו... מסרב לשתוק. שואל
על איש שהיה פעם ויותר לא יחזור, מעט מצטער אולי מתנצל אבל
בסוף מחייך.
היא סיפרה לו על זיכרון ישן שעוד נותר וגם על ימים טובים אחרים
בהם פעם התחככה, אליהם התמסרה. רצתה לעזוב, להמשיך ללכת כי
הכלב בועט, נוהם וכועס. אולי רוצה יותר תשומת לב. אבל האיש שאל
והיא עונה, כי ככה הם פני הדברים. היא בסדר כעת, כך אמרה. לא
יותר מידי חושבת, אבל ממשיכה. מכרה את הבית הגדול שפעם היה,
חייה כעת בדירת חדר... זה מספיק, לא צריך יותר וגם לא רוצה
לחוש בחלל גדול וריק. אז יש כלב וגם חתול קטן שמצאה לפני זמן
מה. יש גם עציץ צמא שצריך כל הזמן להשקות ואלבום תמונות גדוש
ומלא. כן, השיבה לשכן, היא נוהגת לפתוח אותו להסתכל. רק מדי
פעם כי לא רוצה לכאוב יותר מדי. סיפרה על תמונה של זוג מתגלגל
על דשא מחוספס וממטרות ברקע. הם יושבים, שוכבים, מעט מתחככים
ואולי קצת בועטים אחד בשני. ואז מים זורמים מתפרצים ממטרות והם
נרטבים... תמונה של טיול ארוך, אוהל, תרמיל כבד, שלושה בקבוקי
מים ומפה. היא מביטה במפה בפרצוף מרצין והוא מגחך ומחייך. היא
מחזיקה מקל דק להליכה והוא איזה קייס שחור של מצלמה. והשכן
שואל, אז היא מספרת על תמונה בבריכה כחולה ואיש ללא חולצה, אבל
שיער שחור על חזהו, זרועות גדושים עמוסים בשרירים דקיקים,
עיניים רציניות ופרצוף שובב. והיא היכן? מאחור, מעבר לעדשה.

השכן משיב, שהוא זוכר אותם מתהלכים אט אט לאורכו של רחוב. סיפר
על גאווה, רוגע וגם מעט... שלווה. היא יכולה לבוא אליהם לבית,
אשתו תשמח לתת לה לטעום את הפשטידה שפעם היא אהבה. מבט ארוך,
מעט מתוסכל מעט מתלבט... מביט בשעון וחושב.
כלב קטן, חסר מנוחה מתחיל לחרחר, כועס, לא מרוצה, מדוע עזבו
אותו, מי זה אותו זר... אולי הוא מסוכן, אולי הוא נושך. והיא
הרי נגררת אחריו ולא ממש מכירה את כל ריחות הרחוב טוב כמוהו.
אז... מרים את ראשו ומבחין בגזע עץ אותו לא סימן. אז הוא מותח
את הרצועה ומכין את גופו לשתן חם ומריח.

היא מספרת לשכן שלא תוכל לבקר... אז מתבלבלת ומשיבה במילים
שמסתבכות.
השכן מסתכל, קצת מרחם, חושב על עולם אחר. משיב בחיוך אבל רוצה
לכעוס. היא לא השתקמה וגם לא תשתקם. מעמידה פנים, נושאת עימה
בדידות איומה ומסרבת לחלוק. הייתה צריכה כעת להיות כה
מאושרת... אבל הכל נגדע והיא דבר על זה לא אומרת. רק מנסה
ומנסה וכאילו מחייכת.

ים של מחשבות, כמה גלים נישאים לאט, גם שמיים כחולים ואויר
נקי, רעש מכונית נשמע, צעקה של ילד, כדור מתגלגל, אופניים וזקן
עם מקל. מדרכה שחורה, עוד כביש וגם דרך אפר מתפתלת בלבן צהבהב
ששותק וכועס כאחד. הכלב ממשיך בדרכו והיא אחריו. שותקת, כי אין
מה לומר. אבל הרעש בראשה לא חדל, רק ממשיך ומתחזק.  
חתול מופיע, אז הרצועה נמתחת, הכלב רץ, בתחילה מנסה לעצור,
אולי להרגיע ואולי לבלום. הכלב עקשן, אז רצה אחריו כי אין
ברירה אחרת. גדר, חצר, מעט ברזל, אבן לבנה, עלים של שיח ירוק
מטפסים ושער שמח מזמין להיכנס. הכלב מבחין, תוהה, חושב. מנסה
לנבא את צעדיו של החתול... מקבל החלטה וניכנס. עוד חצר, חושב,
הריח מוכר, אולי היה שם בעבר. על האישה מאחור קצת חושש, אבל לא
מפחד כי הוא מודע לכוחותיו, אף אחד לא יעמוד בפניו.
אישה מציצה מהחלון, פרצוף נאה, לא צעירה אך גם לא מבוגרת.
בתחילה כועסת, מי זה ניכנס חושבת. אחר מזהה ואז מחייכת. 'בואי
כנסי', תושבת הבית אומרת. 'את מוזמנת'.
הפולשת תוהה, חושבת. פותחת את הדלת ומתקדמת.
תושבת הבית, מפנה יד ארוכה אל עברו של כיסא, מפה לבנה, שולחן
וגם כוס קפה חם. מספרת ששנתיים לא ראתה אותה מסתובבת. שמחה
לדעת שהיא ממשיכה הלאה. דאגו לה כולם, אפילו דיברו ושאלו. יש
שאמרו כי צריך להניח לה. אחרים תהו על טיפול ואולי גם שיקום.
יש שחשבו שתתמודד, אחרים כעסו על המדינה שאינה עוזרת. 'אבל שבי
שבי. למה את  עומדת'.
הפולשת מרימה את סנטרה, שואלת על הכלב. מחכה לתשובה ואז מעניקה
לו תפיחה עדינה, שיכנס פנימה ולא יעמיד פני ביישן. אומרת לו כי
הגיע הזמן שיתגבר, זרים הם ידידותיים, אינם נושכים וגם לא
מכאיבים. מביטה הנה והנה... מתיישבת. מרימה ספל קפה, מסתכלת
בפרחים מפלסטיק, אומדת את כלי החרסינה על הארון והרצפה נקייה,
גם היא צריכה לנקות, אבל כל הזמן עסוקה.
התושבת אמרה שצריך להמשיך הלאה. אי אפשר לוותר על החיים. היא
תמיד מוכנה לעזור לה וגם אחרים. חבל כך להסתגר, ראתה שהבית
נמכר והיכן היא כעת? גרה בשכונה או במקום אחר? הכלב נחמד,
מעורב או גזעי? אחיה קנה כזה רק גדול יותר. היא מעדיפה לברדור
או קולי, אבל השערות אינן ידידותיות. אם היא רוצה יש גם עוגה.
לא? אולי עוגיות בוטנים או קרקרים? קמה... מתיישבת... חסרת
מנוחה... מנסה לארח, אבל מתרגשת, קצת מבולבלת. האורחת מבורכת
אבל גם לא מובנת. חשבה שלא תראה אותה יותר. אולי עזבה מזמן או
סתם מסתגרת. מבינה את הכאב אבל צריך להתמודד. השכנים דיברו,
אמרו שצריך לעשות משהו. אחר הצהריים תספר לפנינה על האירוח,
אולי גם ליוסי שגר מעבר לרחוב וגם יונתן שאל אותה פעם על זאת
שהייתה מאושרת. הגורל מתעתע היא אומרת.
האורחת לא עונה, רק מסתכלת. הכלב גם הוא שותק, מביט ומרחרח.
רציני! אחראי! תמיד על המשמר! ריח העוגיות מתקתק, גם הוא צריך
לבדוק אותם, קצת לטעום...

שותקת, לא אומרת, גם חולמת וקצת מפנטזת. שולחן גבוה, של חום
מחוספס, עץ קשה מצופה בקטיפה עדינה, כוס חצי ריקה, כפית, כיסא
ועוד כיסא ועוד אחד. מאחור כלב, זנב שותק, אוזניים קשובות
ועיניים חסרות מנוחה. רצפה מוליכה אל פרוזדור צר, שלושה חדרים
ושירותים. קירות לבנים, מעט תמונות, טלוויזיה ישנה, מדפים
מצופים בספרים וקולות ישנים של אנשים מדברים.
אישה אחת עם מבט זקן, ידיים צעירות וראש עייף, אורחת, הגיעה
מעבר לרחוב במקרה. אחרת עם מבט שליו, קצת חטטני, שיער מאפיר
ועיניים חדורות מרץ, מדברת מהר במילים רבות גבוהות וצרות,
פעמים צוחקת ופעמים בשקט.

הוא אהב חיות, אמרה האורחת, אהב גם אנשים, אבל קצת ביישן.
זוכרת עוד את מגע ידו, אצבעותיו החזקות, קולו האיתן והמילים
החמות. זוכרת כיצד התגלגלו במיטה, כיצד התחבקו. עוד יכולה
להריח זיעה עדינה, עור מעט שעיר וגם מחשבות מהורהרות רחוקות.
עיניים כהות נוצצות, עפעפיים קצרות אוהבות, גבות עבות ושפתיים
רגועות. רגעים ארוכים של ביחד, הרבה ערבים, לילות שמתארכים
ומתמשכים וקצת בקרים. פעמים היו אוכלים ארוחת בוקר ביחד, אבל
הוא תמיד היה ממהר. כזה אדם היה שממהר לכל מקום ובדרך כלשהי גם
היה מאחר. הייתה צוחקת כשהיה מספר כיצד אחרים כועסים... והיא
הרי מזמן התרגלה. הייתה אומרת לו שאם לא יאחר תתחיל לחשוד שדבר
מה אינו בסדרו.  כן, חושבת עליו הרבה, השיבה לאישה. את צודקת,
לא ממש מנסה לשכוח, אבל איך אפשר להמשיך הלאה? מדוע להמשיך, אם
לא רוצה...? לא! אי אפשר לשים הכול מאחור. וגם מותר להיות
עצובה, הרי אין חוק המכריח אנשים להיות שמחים. כן, הייתה שמחה
מספר פעמים. פעם ראתה אדם מתקרב וחשבה כמה דומה לו, פעם אחרת
שיחקה עם הכלב והוא ליקק אותה ללא קץ, בפעם האחרונה הייתה לפני
כמה ימים כאשר... נותרה בתוך חלום ולא רצתה לעזוב.

תושבת הבית חייכה אליה מעט, הביטה בפרצוף ישן מצופה בריח חריף
של רחמים. זרקה כלפיה מילים מהירות, הרבה משפטים מחוברים על
עתיד שיש ללכת בו, אנשים שעוד אוהבים אותה ורגעים מאושרים שהיא
מפספסת. בסוף, כך סיפרה כולנו זקנים. אז... אנו מתגעגעים
לרגעים בהם היינו צעירים... אז מתחרטים, בוחרים לשנות, רוצים
להיות. אבל, הזמן מתקדם רק הלאה, קדימה לא ניתן לחזור! ליטפה
סנטר גרום, נשענה על מרפק והכניסה מעט קפה שחור אל תוך פה
אדמדם. קיפלה את שפתיה בתהייה ארוכה והשיבה לאורחת בחיבה. אולי
תבואי שוב? שאלה. תקפצי לארוחת ערב? או תצטרפי לקפה של אחר
צהריים?

הלכה עם חלום ישן שהזמן יחזור, המשיכה בכביש שחור של אור. רוצה
להישאר מאחור, בעולם של פעם עם שיחות ארוכות מתחת לשמיכה,
לילות מוארים ורגעים מתמשכים. מעולם לא האמינה שתלווה את חייה
בדמעות בודדות, לא חשבה כי תכיר מקרוב את הריק, ללא חשיבות.
ענן לבן, ציפור משוטטת מעלה, צמרת ברוש, אזדרכת ואקליפטוס עם
ענפים רחבים. פח זבל הפוך, שתי שקיות מלאות בפסולת שפוכות על
הקרקע: קליפות תפוזים, בננה ותפוח עץ, קופסת שימורים, עצמות
בשר עוף ובקבוק שתייה. חתול רעב מכניס לפיו ככל שמסוגל, שערות
סומרות, שפם דקיק וצבעים עוטפים אפור, לבן ומעט שחור. כלב עם
רצועה מחוברת ליד, יושב, לא מבחין, עצוב ומדוכה יחד עם אישה
אחרת. זו צמאה רוצה לשתות, אך לא יכולה. רוצה לחשוב אך אינה
מצליחה. רוצה לחוש, לדעת להיות בזמן אחר אך... נבצר ממנה.

בצעדים דקיקים חשבה על עולם ישן. יש אנשים, כך סיפרה לכלב
צנום, הכלואים בתוך בטון וסורגים, אחרים נמצאים בתוך עולם
רגשות של כעס ואשמה. פגשה פעם כאלו הכלואים בתוך מקום עבודה
אפור ומשתק. היא, כלואה בתוך זיכרונות שמסרבים לעזוב, בימים
אחרים שלא מרפים. העולם הוא מצבה, סיפרה לכלב צעיר אשר ישב לצד
רגלה. העולם הוא מצבה למתים, הוא לא נועד אלא להתקיים לזכרם של
אנשים שאינם יותר נמצאים. אנשים מצפים שאתחיל שוב חיים חדשים,
אבל לא...  כי החיים הם רצף של רגעים בודדים שלא מתחברים. לא
רוצה לעזוב חלומות ישנים ולא לנטוש זיכרונות אהובים... אותם
אנשים, אינם מבינים שהם סך הכל מצבה עבור אלו שאינם עוד
נמצאים.