ראיתי פרח זן נדיר
שופע חן ואור אדיר
קורן מזיו בלתי נדלה
מכל ניצן וכל עלה.
אך את מגבעתו סגר
ולראות חנו נבצר.
ואני קוראת אליו
פרח זיו - כבר תם הסתיו.
ראה השמש אדומה
מפיצה היא את חומה
פתח נא את עלי כותרת
תן לקרן אור חודרת
ללטף ולהחיות
אל נא תפחד להיות.
ופרפר יבוא ישב
קל-כנפיים ואוהב
ודבורה שתבקש
צוף ואבקנים אם יש.
אל-נא תסתגר לבד
הן אתה כה מיוחד.
חלוק חינך עם העולם
אך הפרח הוא נדם.
כה עמדה השמש דום,
התעקשה לתת לו חום.
והפרח - שור ניגח
לא יוותר - לא יפתח.
והשמש תנופף
כמו מטדור לשור זועף,
ושובל כבד אדום
מותירה בשמי מרום.
והפרח הוא נותר
עלום, ספון ומסוגר.
ואני קוראת אליו -
פרח פרח לב זהב
ראה הנה חלף הסתיו.
אתה יקר המציאות,
נבקש רק הזדמנות.
כבר ויתר המטדור
צל צלמון - חלף האור.
אך עודו ניצב השור
בשלו - חושב גיבור.
אך אף כשהאור יזרח
עוד הפרי לא נפתח.
את האור הוא לא ידע
הוא שרוי בעלטה.
תם הליל כה במהרה
המטדור שוב בזירה.
והצופים קוראים - תנגח!
פרח נו-כבר היפתח!