את העיניים היא פתחה לי, ובכוח.
היא משכה עפעף-עפעף עד שלא נשארו לי ריסים, ואני אמרתי שאני
רוצה לראות, אבל לא כרגע, אמרתי שעוד מעט אהיה מוכנה - ממש עוד
טיפה, והיא לחצה ולחצה עד שלא נותרה לי ברירה ונתתי לה למשוך,
והיא כמובן שלא התנגדה וקרעה לי את העפעפיים. קרעה אותם ממש,
אני נשבעת.
היא לא הרגישה דבר.
העיגולים הגדולים בפנים - שמסתתרים תחת צבע רנדומלי, כחול,
ירוק או סתם חום משעמם (שקיבל את הכינוי רק בגלל שהוא נפוץ) -
לא רואים, תמיד מוסווים תחת אשליה של משהו אלכסוני ומתוח עד
כדי חוסר שליטה וכאב.
צעקתי שוב והיא הפסיקה - התחילו כבר להסתכל והיא פחדה שמישהו
ילשין ואז יקחו אתה רחוק.