השיר הבא מוקדש לאלכס  שליבו נגנב ממני לנצח.

בלילה חורפי אחד ישבתי על כיסא ססגוני מלא רהב והוד. תחשבו
אולי כי עמקנית אני, אך הנני עריה לעיניים הבוחנות של לבלובי
הצופים במתרחש בזמן ההולך ומתקדם לעבר הבלתי נמנע. לא הייתה לי
כל יכולת , הייתי חסרת אונים מפאת תקופה פוסט טראומטית זו. ולא
פה אחד, לא אמתלה וגם ספרי יודאיקה זועקים לעזרה מחשש שמא החצץ
המרוסק תהא ומה ללא רחמים.
זעקתי עד הזדקנות כוחותי המתפרצים בזרמים הנחלשים לעיתם במרוץ
הזמן המתאבן עם השנים ומשתפל אל תוך הסוף המר.
מחול העתיד.

תודה שהשתתפתם בצערי