על סלעי הים, מול שמיים כחולים, כשקרני השמש מלטפות פניך, אתה
יושב עליי ומאזין למילים, אבל עכשיו זה אחריך. קול מתוק כצוף
עיניים יפות ובורקות על הים, הלכת כמו יכולת לצוף, כאילו
שהמלאכים תמכו בך באותם דקות. כעת אני מול הים מספר לך ומסביר
הכל ילדי, אבל איך אפשר לדבר אתך  כשתמונה יושבת על ברכי. אני
מסביר לך אבל אתה לא מגיב. אתה רק תמונה שנשארה עם בוא האביב.
בלילה כיסיתי אותך וביקשת ממני שאלמד אותך לעוף. לימדתי אותך
עד תום, וכשלמדת לא חזרת לחיות בגוף... עכשיו אני מכסה ילד
בלבן עטוף.