יובלי אורן / אהובה |
לאורך כל הדרך
שוכבת לצדי,
אני יושב לידה, מתבונן.
שיערה המוזהב המתולתל
מונח לצידה
רגליה הארוכות
שכובות כך חסרות חיים.
אתגעגע לחיוך הזה,
המבויש והתם
אך לחייה הפרועה הזאת
שהייתי מזיין.
היא יפה, פניה
עוצבו על ידי מלאכים
ממש פה, לידי,
אך כל כך רחוקה;
את עינייך התכולות
לא אוכל לראות
עוד לעולם
את קולך הענוג
לא אוכל לשמוע
נאנח.
אך, אל דאגה,
אהובה,
אפגוש בך עוד המון
אולי, בעולם הבא.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|