[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







חיים ישראלי
/
קופסת זמן

1
לפני כשעה, העיר אלי את שיר. ציוץ ציפורי יצא מגרונה בזמן
שמתחה את אבריה.
לאחר מכן אמרה בקולה הרגיל והעבה משהו:
"אלי, זה אמצע הלילה, מה השעה?"
"ארבע בבוקר, שירי", ענה לה בקול לוחש והמשיך: "אנחנו חייבים
לזוז".
הם נסעו מערבה, חזרה אל העיר הגדולה, חזרה אל דירתה של שיר.
לקראת סופו של טיול בן ארבעה ימים, טיול טבע בהרי הצפון, שבו
התעקשה שיר לקחת עמה גם את דניאל, בנה בן השמונה.
אלי התאכזב אך נכנע לרצונה.
שיר קמה והלכה להתרחץ. כאשר הכול כבר היה ארוז במכונית, הרים
אלי את דניאל המכוסה בשמיכתו והעבירו אל המושב האחורי במכונית.
דניאל מלמל משהו מתוך שנתו והתכרבל בניסיון להגן על עצמו מן
הקור. שיר ראתה את אלי מיטיב את השמיכה מעליו.
"מסכן המתוק שלי. הוא רגיש לקור", אמרה.
"אל תדאגי שירי, זו שמיכה חמה מאוד. נפעיל גם את החימום מיד
כשניסע".
לאחר שהחלו בנסיעה, המשיך אלי את חוט מחשבתו ואמר בקול שקט,
כאדם המדבר לעצמו:
"אני אפצה את דניאל על הטלטולים האלו, כשנגיע לנהר, נעשה הפסקת
דיג כפי שהבטחתי לו".
שיר הסתירה חיוך והפנתה את גווה לאלי.
אלי הציץ לעברה, הוא לא ראה את פניה שהיו מופנים ממנו והלאה,
ובכל זאת ידע לתאר בדיוק כיצד היא משרבבת את שפתה התחתונה כלפי
מעלה.
הם שתקו במכונית שעה ארוכה. בשתיקתם לא היה שמץ של אי-נוחות,
היפוכו של דבר, השניים עמדו שוב, כמו שעשו מספר פעמים בשבוע
האחרון, לגעת ברגעי הנצח של החיים.



2
הכביש התפתל בשיפוע תלול מטה, כתפיו משוחררות לגמרי, רק כפות
ידיו, הגדולות משהו, לפתו בחוזקה את גלגל ההגה. אלי שעט קדימה
במהירות ככל שאפשרה לו הירידה המפותלת. למרות שהחימום פעל,
חלון המכונית, בצדו של אלי, היה פתוח בחציו. אוויר קריר חדר
פנימה, מלווה בשריקה עמומה ובריחות בוקר של היערות וההרים
מסביב.

עמוד השחר עלה והאיר ברכות את הנוף. שיר ישבה לימינו, גופה
מופנה בתנועת פיתול, חתולית משהו, לעבר הנוף שמימינה. רגלה
הימנית מקופלת על המושב מתחת לרגלה השמאלית ופניה לעבר הנוף
מוטים כלפי מעלה בחוזקה, בתנועה שהייתה כה אופיינית לה.
הפעם הייתה תנועה זו "מוצדקת" - פסגות ההרים היו מרהיבות
בעוצמתן.
חלקה הגלוי של תודעתה בחן ונתפעם מיפי הנוף החולף. עיניה שוטטו
בנחת על גבי ההרים המיוערים ונחלי הערפילים המגיחים מתוכם.
הנוף זרם לפניה קורן באור הבוקר הרך והמהפנט.
ברובד אחר, גלוי פחות ועמוק יותר של תודעה, סרקה שיר את החלל
הקרוב. האוויר שנשמה הכיל יותר את אלי מאשר כל דבר אחר.
אלי הבחין בה. היה מאוד קרוב. נשימותיהם הסתנכרנו מבלי משים.
אלי פרש את כף ידו על עצם האגן של שיר ודחק אותה בחוזקה לעבר
הנוף, החוצה מן המכונית, רצה לומר לה:
"לכי לך רעיתי, ודמי לך לצבי או לעופר האיילים על הרי בשמים".

זיכרון רחוק נאבק להיגלות ולהתבהר לה. הייתה זאת חווית ילדות
חוזרת ונשנית שכה אהבה להיות בה ושאבדה לגמרי עם השנים.
האיש היושב לידה, מחזיר אותה בתנופה שלא ידעה כמותה, חזרה אל
הנעורים, אל הכוח ואל... ההשראה.

פרגוד עבה שלא נוער שנים הופשל לאטו. שיר נזכרה באותו טרנס
נעים, בלילות רחוקים, במוסד, בשוכבה במיטתה, קוראת ספר כלשהו
ומתפצלת לשניים.
בנפש אחת הייתה קוראת ומבינה את הכתוב, בעוד נפש שנייה, עצמאית
ומוזרה, הייתה סובבת לה חופשייה ממגבלות הזמן והמקום. הייתה לה
אז היכולת המדהימה לשלוח מרגלים למקומות ולזמנים אחרים.
רעד עבר לאורך גווה כשנתחוור לה פתאום כי כבר הייתה כאן
ועכשיו, עם אלי ודניאל, באותה המכונית, באותה השעה, באותו
המדרון המסוכן ועם אותו הנוף המעורפל.
"דה ז'ה וו?"
"סובב הולך הרוח ועל סביבותיו שב הרוח".
"מה שהיה הוא שיהיה".
שיר נוכחה לדעת שאין להם דרך חזרה.
בניסיון נואש לחזור אל החיים הרגילים, קראה כמעט בצעקה:
"אלי! אני מבקשת ממך, אל תיסע מהר כל כך", ואחר כך כמעט
בתחינה:
"אלי אני פוחדת".
אלי האט את המכונית ואמר:
"כן, שיר, את צודקת בהחלט, נסעתי מהר מדי".
קולה הסגיר את פנימיותה.
בהיותו מכוון אליה, ידע אלי את שעליו לעשות.



3
מפרץ תצפית נזדמן להם בימין הדרך. אלי עצר את המכונית בעדינות.
ללא אומר, כשהם נמשכים בעוצמה אל הנוף, יצאו השניים מן המכונית
ונתיישבו על חומת התצפית הנמוכה ופניהם לעבר הנוף.
גיא הרים עמוק וענקי השתרע לרגליהם, תחתיתו מלאה באד לבן שאינו
מצליח להסתיר אגם תכול. למרות הסחרחורת הקלה שתקפה אותה ישבה
שיר בביטחון על חומת התצפית ובאומץ לב המצוי בילדים בלבד החלה
נכנסת אל קופסת הזמן.

"אליק", שמע אותה אלי אומרת, כשהיא מתבוננת באגם.
"אליק, הבט, השמים ירדו למטה".

אלי התבונן בשיר, שערה העבות התנופף בכבדות ברוח. שיר נשמה
עמוקות. אלי נשם אתה והרגיש כיצד משקל גופו הולך ואובד.

"אם לא היית עוצר, הייתי יודעת שאתה לא אחי", אמרה לו שיר
ברצינות תהומית וכמעט בגערה.
גל של אושר הציף אותו.
"תודה לך אלי הטוב, תודה לך אבא שנתת לי אומץ כה רב", אמר אלי,
והמשיך: "השמים, שירי, תמיד פה, למטה, אתנו, מסביבנו
ובתוכנו".
"תודה לך אבא", סיננה שיר בלחש. וידעה. הנה, הנה זה בא.
אלי עצם את עיניו וזקף את גוו. קול דק יצא מגרונו רועד במקצת:
"אאאההה..."
ולאחר נשימה אחת, שוב: "אאיייהה..."
היה זה מעין בכי של אושר.
שיר עצמה עיניים ונכנסה למנגינה בקולה שלה.

כך ישבו שניהם שעה ארוכה, שרים ומתמוססים בנוף, כמו ענני הערפל
שמסביבם.
כמתוך חלום שמעה שיר את אלי מדבר אל קהל דמיוני.
"אנשים טובים", אמר בטון של מורה זקן, "צריך רק לעצור, לצאת
החוצה מן המכונית ולהיווכח, העולם סימטרי לחלוטין. אין למעלה
ואין למטה, אין רחוק אין קרוב, אין עבר ואין עתיד, הכול כאן
ועכשיו".

לאחר הפסקה קלה שב אליה ואמר: "שירי, את יודעת? האל אינו רק
משגיח עלינו מלמעלה. האל חי אתנו, בנו ומסביבנו. בדיוק כפי
שאמרת: "השמים ירדו למטה"."

ענן ערפל סמיך התקרב אליהם, מעלימם מעין רואה.



4
דניאל התעורר ונתיישב על מקומו. הוא היה לבד במכונית, מטרים
ספורים לפני חרטום המכונית. על רקע הנוף המעורפל ישבו איש
ואישה על גבי חומת אבן נמוכה.
שירה שמימית בשפה לא מובנת נשמעה מכיוונם ונראה היה כאילו היא
מניעה את ענני הערפל בתנועת ריקוד איטית.

לפתע התרומם הזוג מן החומה בריחוף כשהם הולכים ומתרחקים מן
המכונית.

דניאל זיהה אותם - אלי ואמא.

"הוא מעיף את אמא בשמיים", אמר לעצמו.
"חבל שלא התעוררתי קודם. היינו עפים ביחד, כמו אתמול על
הגשר".

דניאל עבר למושב הקדמי כדי להיטיב לראות אותם. עכשיו הבחין כמה
מסוכן היה מעופם מעל התהום.

"האיש הזה יודע הכול", קבע דניאל בינו לבין עצמו. "אני אבקש
ממנו שילמד אותי לעוף לבד. זה לא נראה לי קשה כל כך".

לפתע הבחין כיצד מבצעים השניים תפנית חדה שמאלה ונכנסים היישר
אל תוך ענן ערפל לבן. מבטו של דניאל היה תקוע בענן בניסיון
להבחין בהם אך ללא הצלחה. הענן היה סמיך ביותר.

דמעות נקוו בעיניו והפריעו לו לראות אך הוא המשיך לעקוב אחר
הענן מבלי לנגב את עיניו. ידע כי משיסיר את מבטו, ואפילו לרגע,
מן הענן המסוים, לא יוכל יותר לזהותו מבין שאר העננים.

לבסוף נתערפלה ראייתו לחלוטין. בלית בררה ניגב דניאל את עיניו
בשרוול חולצתו. משפקח את עיניו נוכח לדעת כי חששו נתקיים - אין
הוא יודע יותר באיזה ענן הם נמצאים.



5
כשחקרו קציני המשטרה את דניאל בן השמונה כיצד הגיע עם המכונית
לאותו מפרץ תצפית, הבינו החוקרים מהר מאוד שיש להם עסק עם ילד
בעל דמיון מפותח מדי ומנותק מהמציאות.

תעלומת היעלמותם של שיר ואלי לא ירדה מכותרות העיתונים והחדשות
למעלה מחודש.
חיפושים נרחבים בכל האזור לא העלו דבר. לבסוף הכריזה המשטרה כי
השניים כנראה התדרדרו אל האגם שהיה לוע הר געש כבוי, ועובדה זו
לא משאירה סיכוי רב למוצאם.

אנשי האזור הוותיקים זכרו את שאירע בדיוק באותו מקום, מצפור
36, בדרך ההרים הצפונית. לפני 22 שנה גבר ואישה נעלמו ממכוניתם
בהשאירם ילדה בת שמונה. הילדה שגדלה בבית היתומים העירוני הפכה
ברבות הימים למנהלת המוסד הזה - שיר שרמן.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
יש לך סלוגן אחד
חדש.

סלוגן מספר
אחד.

חדש.

התקבל היום,
בשעה שתיים
חמישים ושש.

המנפיש


תרומה לבמה




בבמה מאז 13/7/07 20:28
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
חיים ישראלי

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה