היום זה קרה שוב, אין לי שליטה על זה.
פשוט תמונתך עלתה אל תוך ראשי, סתם ככה פתאום.

אי אפשר לשכוח בנאדם משמעותי ככה סתם, אפילו אם מנסים.
האמת, בעיקר אם מנסים.
ותאמיני לי - אני ניסיתי.
ניסיתי; אבל לא בגלל שלא אכפת לי אלא יותר בגלל שכן אכפת לי;
וכואב לי.
כשמפחדים מהכאב אז מכאיבים - כשמפחדים להפגע אז פוגעים.

אני לא יודע מי אשם כי זה קצת מעבר לאותו יום או אותו שבוע.
זה עניין של תקופה. תקופה מלחיצה לשנינו.

הייתי באותה תקופה במין סלט ירקות שאני מאוד לא אוהב.
התחלתי לנתק קשר מכמה אנשים וזה לא קרה עם קשר ברור בין
האנשים, איכשהו זה פשוט קרה מעצמו.
נכנסתי למין מצב שבו אני מרגיש שאני מאבד שליטה על משהו, משהו
שיכול להיות ולא הייתה לי שליטה עליו מלכתחילה...
הרגשתי כאילו אני דוהר במהירות 270 קמ"ש אל שום מקום...
אבל הרגשתי צורך להפסיק לדהור בגלל שהדברים קרו מהר מדי ואולי
מצפה לי קיר בעיקול הבא.

בכל מקרה, מצטער אם פגעתי - גם אם נפגעתי בעצמי, כי זה לא
תירוץ.

ואני לא יודע אם התיק כבר סגור וחתום,
אבל אני יודע שזה חסר לי. את חסרה לי.

זה חסר לי... לדהור במהירות 270 קמ"ש...
זה חסר לי... לא בגלל המהירות אלא בגלל שהכי יפה לדהור במהירות
כזו אל המטרה, כשהיא ישנה.

אני יודע שזה חסר לי. את חסרה לי.
ואני מתגעגע... לתמונה שבתוך ראשי.