זה באמת היה חזק ממני.
זה עדיין.
לכשאראה אותו - אביט במבט קר. מרוחק. לא חיוך. לא מכירה אותו.
הוא מעל באמון שלי.
על שקר אחד מפיו היפה, החיוך הזוהר הזה נבל לי.
הוא הבטיח מיוזמתו ועשה את הכל ההיפך!
אני לא יודעת איך להתמודד עם שקרן ולהסתכל לו בעיניים.
לכשאראה אותו - אביט במבט חם . קרוב. אחייך. שאותו מכירה טוב
כ"כ.
ומה אם את האמון שלי מציף הדימיון?
ואולי לא היה שקר? החיוך הזוהר הזה נבל לי.
החיוך הזוהר הזה נבל לי, כי אני לא יכולה לראות אותו יותר. לא
יכולה לבוא אליו יותר. לא אתקרב אליו עוד.
אני זוכרת את הקול שלו, הנעים הזה. וזוכרת את החיוך, את המגע
והריח.
אני זוכרת את ההרגלים. ואת ההומור שהצחיק אותי המון.
וזוכרת שהייתי מאושרת, כשראיתי אותו מחייך.
וזוכרת איך שהייתי מאושרת, כשרק הייתי איתו שם.
בפשטות שלו. באמיתי שלו.
שלנו.
אני הכי מכירה אותך. והכי שלא.
בטוהר הקשר שלנו פגעת כשלא היית אמיתי.
עוד מעט מסיבת פורים בשכונה. אני לא יודעת את מי אני אפגוש.
אני כן יודעת את מי אני לא רוצה ולא צריכה לפגוש.
אני כן יודעת את מי אני כן רוצה וכן צריכה לפגוש.