המלחמה הכי קשה
היא נגד עצמך.

אין פסק זמן,
או הפסקות אש,
אי אפשר להתנתק לרגע מהכל
ולברוח למקום אחר.

כל הזמן התנגשויות,
בין רגשות ומחשבות,
עוד ועוד תקריות
ופצצות מעופפות.

ובמקרה הכי רע,
אתה אפילו לא יכול להיכנע,
כי אז אתה מכניס את עצמך,
למעגל קסמים של ייאוש
שלא עובר,
שרק מתגבר,
עד שאתה תופס את עצמך
בידיים,
או מקבל סטירת איפוס
מחבר או שניים.

אך עד הרגע הנכסף,
אין בך מתום,
אתה תשוש ופצוע,
למזור משווע,
מחכה לאביר על סוס אפור,
מחכה שיגיע הגיבור,
שיציל אותך מעצמך.

וגם אם אתה מוצא גיבורים,
שבשמחה ומכל הלב לך עוזרים,
הדבר היחיד שהם מסוגלים,
הוא להניח תחבושת חד פעמית על הפצעים.

בסוף,
לאחר הרבה קרבות ופציעות,
אתה מבין ששום גיבור לא יעזור,
ושלא תמצא מקום מסתור,
והאדם היחיד שיכול לעזור לך הוא
אתה.

אתה משנס מותניים,
מצטייד בחרבות,
שם אפוד מגן,
וקמע למזל טוב.

אתה יוצא למלחמה
נגד עצמך.