אני מתגעגעת למשהו שאף פעם לא היה לי.
אני מתגעגעת למשהו שאף פעם לא הצלחתי להשיג.
הכמיהה לשלמות מעוורת אותי ואוטמת לי את הלב.

החלטתי שאני לא יוצאת יותר...מחכה לטוס מפה, לברוח.
פתאום תוקפים אותי הפחדים והחרטות...
אני טסה בשבילי או שאולי אני טסה בשבילך?
אני טסה כדי לראות עולם? כדי לטייל? אולי פשוט אני באמת מנסה
לברוח.

אני לא יוצאת יותר אבל ההליכה המשותקת אחרי הרצון לחיבוק,
לתשומת לב, למגע... גורם לי לא לעמוד בהחלטה לא לצאת.

אני נותנת את המספר ואז מסננת או מדברת קצת ומתחמקת...
מה לא בסדר אצלי?

האם תמיד כשהחיים שלנו טובים אנחנו מנסים לייצר דרמות?
אין לנו שום דרך באמת להבין שהחיים שלנו טובים ומאושרים?

זאת אני, מתהלכת פה בין דיכאון לשמחה.
מתהלכת בין בכי לצחוק.
ולא מצליחה להביא את עצמי לעשות שום דבר שאני באמת אוהבת או
שבאמת יעשה לי טוב.