לאהרון מגד, מחבר "עוול"


עברתי שוב ושוב על המאמר, ולא מצאתי את הטעות. היא הייתה שם,
כמובן. ידעתי זאת. אך לא ראיתי אותה.
היה משהו שריחף, חסר משקל, כפיסת נוצה או כעלעל סביון, סמוך
לפינת העין. רק אתה מביט בו - והוא נעלם. ואולי - כמו גרגר
אבק בקרן אור, שנעלם כאשר החושך, הוא מוחי, מוטל עליו.
הנחתי את הדפים בקצה השולחן, העמדתי עליהם את המשקולת הכבדה,
המעוצבת בצורת עולל ורדרד, ערום ושמן המשתעשע על גבו, ועניתי
לטלפון, שצלצל כבר שניות ארוכות.
היה זה דני אלול. "אנו יוצאים לבית החולים," אמר, ואני השבתי
"יופי" לקוני. הוא הבטיח להתקשר גם אחר כך. ניתקתי את הטלפון.
הרי אין לי עניין רב באלול. ויותר מכך - המחשבה על האיש מדכאת
אותי. קמתי ויצאתי מן החדר.
בחוץ הכל המה. שליחים עברו מצד לצד, נערים תקתקו בלי הרף על
יד מחשביהם, ולכולם היו פנים מודאגות. והכל בגלל הצעקות -
הצעקות הנוראות שיצאו מחדר העורך. שוב, כמו בכל החודש האחרון,
הייתה זו ענת.


מאז קודמה לתפקיד עורכת הלילה לא עבר כמעט יום אחד בלי
שננזפה. פעם הפכה את סדר הכתבות, כיוון ש"הספד על מותו של
סופר, גם של אחד מגדולי סופרינו, לא צריך להיות בעמוד האחורי:
שם צריכות להיות החדשות הקלילות" (כך שמעתיה מסבירה לאחד
ממקלידי הידיעות לאחר הויכוח בחדר העורך). פעם קיצרה כדי החצי
מאמר של פרופסור מכובד באוניברסיטה, שהיה מידידיו של העורך
הראשי. ופעם הוסיפה לעיתון ברגע האחרון ידיעה שלמה על כוכבנית
טלויזיה אמריקנית סוג ג', שנישאה לזמר ישראלי פופולרי, וכדי
להשיג את האינצ'ים הדרושים צמצמה את הכתבה הסמוכה, על פריחת
הכלניות שצבעו אז את ארצנו בתדהמה.
בכל פעם שכזו עמלה קשות כדי לשכנע את כל מי ששהה בקרבתה כי
הצדק בידה. אבל העורך מעולם לא השתכנע, והרי לו המילה
האחרונה. בתחילה היה מתרתח, אחר כך צועק, ולבסוף משלחה מעל
פניו ומסתגר בחדרו. מבעד לתריסי הפלסטיק הדקים, ראינוהו יושב
על יד שולחנו, מתנשף כלאחר מאמץ, ומקלל בשקט.
שכן הוא לא היה יכול לפטר את ענת. היא עבדה במערכת כבר חודשים
רבים, וקודמה לתפקידה החדש יומיים לפני שנכנסה למערכת בשעת
ערב, בעוד הכתבים הפוליטיים מארגנים את דיווחיהם האחרונים,
ואמרה: אני בהריון.


גרושתי, נאווה, הייתה גם היא בהריון באותו זמן ממש. בעלה
הצעיר, דני אלול, בן החמישים ומשהו בלבד, שהה עימה בציריך, אך
היא שלחה לי מספר תמונות שלה והודתה לי על איחוליי. בזמן
שהיינו נשואים לא הצלחנו להיכנס להריון. ודווקא עכשיו, כל כך
מאוחר...
וענת כבר בחודש החמישי... ורווקה...
אך אינני מבקש אישה, בימים אלו.
ובכל זאת ניגשתי אל ענת והצגתי את עצמי. אני עורך מוסף
הספרות, אמרתי, והיא כמובן אמרה שהיא מכירה, ושמחה לפגוש פנים
אל פנים, ותהיה מאושרת לעבוד יחד, במידה ויתאפשר הדבר. הצעתי
לה שניגש לאכול במסעדה שבקומה הראשונה. היא הסמיקה, ווידאה
שאינני מתכוון לדבר מה רומנטי. משהייתה בטוחה בכך, ירדנו
לאכול.
בחורה יפה הייתה. אישה. אך אינני מבקש אישה. השנים הללו חלפו
עברו. כעת אני לבדי, ומאושר בכך.
אמרתי זאת לענת. היא הביטה בי בעניין ושאלה מדוע.
טוב לי, עניתי. אני חי את חיי ואין מפריעים לי בכך. בכל בוקר
אני קם בשעה מוקדמת, משקה את העציצים, יוצא להליכה קצרה
בשכונה, ומשם - למערכת. אחרי העבודה יש לי הזמן לקרוא בנחת,
ואף לכתוב מעט. מה צריך אדם יותר בחייו?
אבל... היססה. לא חסרה לך החברה? ומיד התנצלה: אינני רוצה
להתערב בחייך, אם טוב לך בכך, הרי שאין במה שאומר דבר שראוי
שתקשיב לו.
ואני השפלתי מבטי. דברים כאלו אמרה נאווה לפני שביקשה את הגט.
אם טוב לי בלא ילדים, אם טוב לי בבדידותי, הרי שאין בדבריה מה
שיניע אותי.
ואכן, גם כשביקשה את הגט לא נעתי ממקומי.
אינני משתנה.


הפעם הזו, כשיצאתי מחדרי במערכת מתלבט בדבר הטעות במאמר,
נזדעזעתי מקולות האימים שעלו מחדר העורך. הפעם הזו עברה כל
גבול. ואינני מתכוון דווקא למה שעשתה ענת לכותרות העיתון, אלא
למהומת הדציבלים שעלו מחדר העורך. הצעקות זעזעו את אמות
הסיפים. כך ודאי נשמע אלוהים כשאמר למשה רבנו: "לך רד כי שיחת
עמך," בראותו את ישראל חוטאים בעבודה זרה.
והאמת היא, שבכותרות העיתון של הבוקר ראיתי בסך הכל ניסיון
משעשע, תרגיל יחצנות קליל, שכל שהיה יכול לעשות הוא להעלות את
ערכו של העיתון בעיני כל מי שבעל חוש הומור הוא.


בשעות הלילה שלפני הורדת החומר לדפוס, לא היה העורך הראשי
במערכת בשל מסיבת הפרידה שנערכה לעורך הספורט. ענת לבדה הייתה
האחראית על סגירת העיתון. ככל הנראה, עברה על כל הכותרות.
היא התחילה בפשוטות יותר: את "משפחות הפשע בנתניה מודות
באשמה" הפכה ל"בבית המשפט, משפחות / הפשע באשמה מודות".
את "משרד הבריאות חושש: חופי הכנרת המזרחיים מזוהמים" שינתה
בהנף קולמוס ל"בחוף חשש: / מזרח הכנרת מעופש".
ו"נמצא השלד הקדום ביותר בעולם" שונה על ידיה ל"נמצא השלד /
הקדום בחלד".
וכן הלאה. וכן הלאה. וכן הלאה.
עד הורדת העיתון לדפוס נותרו שתי כותרות בלבד, שלא היו
מסודרות בחרוז מסוים. ולא מדובר בכותרת הראשית, שהייתה:
"הממשלה מגבשת / מדיניות עיקשת", אלא בשתי כותרות שכוחות-אל
בשיפולי העיתון.
בבוקר, בהאזיני לרדיו, התפלאתי שמעטות מבין תחנות השידור
האלקטרוניות גילו את השעשוע האינטלקטואלי. רק בתחנה אחת נשמע
קולו של קריין צעיר מקריא את הכותרות השקולות והמחורזות בקולו
הצלול, ואף צוחק מדי פעם כאשר החרוז הביע עמדה בוטה במיוחד.
אבל העורך הראשי בהחלט שם לב. והצעקות מחדרו הרעידו את האולם.


החלטתי להיכנס ולנסות להרגיע את המריבה. קשריי עם העורך הראשי
היו ידועים, היות ואני הייתי מבוגר ממנו בעשר שנים ויותר,
ובאותו פרק זמן שנכנס לעבוד בעיתון ככתב צעיר הייתי אני עורך
החדשות. היו אלו ימים בוערים בארץ, והוא היה הכתב החרוץ ביותר
שלי, כך שנקשרה בינינו ידידות בין קולגות שלא נתרפתה גם כשדעך
כוכבי בעיני מועצת המנהלים וכוכבו שלו זרח.
מבטיהם המבועתים של עובדי המערכת הצעירים הם אלו שאילצוני
להיכנס הפעם אל חדר העורך. סגרתי מאחורי את הדלת ואף כחכחתי
בגרוני עמוקות, אך הם לא הראו סימן לכך שזיהו את נוכחותי.
הויכוח נמשך.
גם הפעם לא היו שינויים במדיניות העיתון, אמרה ענת.
לא, אבל רוחו של העיתון השתנתה, השיב העורך, קולו רועם.
העיתון יבש מדי, דויד, הוא חסר רוח לחלוטין!
יש צדק כלשהו בדבריה, חשבתי. אם כי קשה להניח שהקוראים יתלהבו
דווקא מרוח שקולה ומחורזת שתוכנס לעיתון.
יבשושיות של העיתון מוצאת חן, ככל הנראה, בעיני הקוראים!
ומה אם היא אינה מוצאת חן? כיצד תגלה זאת? שאלה ענת בקנטרנות.
הנחתי את ידי על השולחן ונשענתי קדימה.
כעת הם כבר שמו ליבם לקיומי. ענת הפילה עצמה בזעף אל הכיסא,
והעורך הסתובב וזעם אל מול ארון הספרים.
אין תקווה לעיתון חסר רוח שובבות. או חדשנות. או נעורים! אמרה
ענת.
בסופו של דבר, היה זה מעשה מטופש, אמרתי, ועלייך להודות בכך.
היא הביטה בי בתמהון. אתה? אתה שתמכת בי בכל ההחלטות הקודמות
שלי?
אלו היו החלטות חסרות משקל. לזו משקל רב מאוד.
נהפוך הוא, זעם העורך הראשי: זהו הקש ששבר את גב הגמל! כל
ההחלטות הקודמות היו תוכניות, אך נגעו בעניינים ספציפיים
בלבד, בעוד שההחלטה הזו... הוא נענע בראשו בתסכול.
דווקא, גיחכה לעצמה, דווקא חשבתי שהדבר הקל על העיתון.
העורך הסתובב בתסכול. הקל? מה זאת אומרת הקל? הרי העיתון
כולו... העיתון כולו מחורז! האם זו חוברת סיום בית הספר? או
שיר משפחתי לחתונה?
הכותרות כולן היו רציניות יתר על המידה. הכל היה כבד. כן,
הנהנה לעצמה, אני חושבת שכעת, מי שיקרא את העיתון יחוש שרוח
של משובה נושבת על פניו, מרגיעה מעט את החרדה שהעיתון משרה,
ונוטלת מעט משקל מעל כתפיו.
כמדומה, שהמילים פעלו פעולה כלשהיא על העורך. הוא התיישב
והביט שוב בכותרת הראשית. ואז הזדעף שוב.
הממשלה מגבשת מדיניות עיקשת? האם זה שעשוע בעיניך? מדובר
בהחלטת ממשלה מכרעת, וכעת קוראי העיתון לא ידעו כיצד יש
להתייחס להחלטה כבדת משקל שכזו! הרי יש כאן... היסס העורך.
יש כאן עיוות של הידיעה, ענת. הרי לא מדובר בצחוק, מסכימה את,
אמרתי.
ודווקא אני חושבת שאין החלטת ממשלה שאי אפשר לצחוק לה.
וזו זכותך לחשוב כך, אולם זו איננה רוח העיתון! התעורר העורך
מהיסוסו. הייתי מפטר אותך כאן ועכשיו!
אינך יכול, אמרה ענת, אני בהריון.
מבטו של העורך השתהה על בטנה העגלגלה של ענת. לרגע נשתררה
שתיקה מביכה, ואז הוסט המבט. העורך לקח את מכלב הסיכות שעל
שולחנו, ושיחק בו בידו.
אני חושב שעלינו ליצור כאן איזו שהיא פשרה, אמרתי.
השניים נזדעפו במקומם.
אולי אפשר לכנות זאת "תשובת המשקל" על שם תהליך התשובה של
הרמב"ם, אמרתי. העורך נתחייך לרגע. אי אפשר לומר שכלל אין לו
חוש הומור. ענת דווקא הביטה בי בסקרנות. מהי תשובת המשקל?
שאלה.
על החוטא, הסברתי, לעמוד באותו מצב בו עמד טרם נעשה החטא,
ובאותם תנאים ממש להתגבר על יצרו, ולעשות את הדבר הנכון.
אינני מסכימה, הכריזה ענת, ונעמדה במקומה.
בטנה הזדקרה לפניה.
נדמה היה כאילו ענת עצמה התרחבה ותפסה את כל חלל החדר: אינני
מסכימה. העיתון איננו נע בכיוונים הנכונים. תשובת המשקל תהיה
שינויו של העיתון לכיוונים נוחים יותר. אל לנו להכביד יותר את
מה שכבר כבד על הקוראים!
נדמה היה לי שהעניין נשמט מידיי, כיוון שהעורך אף הוא נעמד,
והתכונן לפתוח בהסבר ארוך ומפורט בקול רם על כיוונו הנכון של
העיתון ועל תפקידו שלו במציאת כיוון זה.
אולם אז צלצל מכשיר הטלפון הסלולרי שבכיסי.


בישיבות המערכת תמיד היה איסור מוחלט על טלפונים פועלים. רק
המכשיר הסלולרי של העורך הראשי היה מופעל, בעוד שאר העורכים
נאלצו לצאת מהחדר מפעם לפעם על מנת לוודא שלא קיבלו הודעות
דחופות. מאז צורפתי כעורך הספרות, לפני כשנתיים, לישיבות
המערכת הרגילות, הורשיתי גם אני, שלא במפורש ושלא בפני שאר
העורכים, לפתוח את מכשיר הסלולר שלי.
הייתה זו מחווה שנבעה ממעמדי רב השנים בעיתון, אך הייתה זו
מחווה של מה בכך. עורך מוסף הספרות לא נוטה לקבל שיחות
דחופות, ובטח שלא אני. הרי החברה שסביבי כללה בעיקר אנשי
מערכת, שחיפשו אותי היכן שאני - בחדרי במערכת. לא היו לי
ידידים נוספים. אבל הייתה זו מחווה נאה, ופעם אף קיבלתי שיחה
(מכותב צעיר ומוכשר אך חסר יכולת התמדה, שניסה לשכנע אותי
לפרסם כמה מסיפוריו הקצרים) במהלך ישיבת מערכת, וכך הוברר לכל
שאני נמצא ברמה שונה משאר עורכי העיתון, ולו בפרט קטן זה.
ועכשיו היתה זו נאווה.


עניתי.
בין יפחה ליבבה הצלחתי להבין מה קרה. הולד מת בלידה. דני הלך
לזעום על רופאים, לתבוע חקירה ולהיפגש עם מנהל בית החולים,
בעוד נאווה נותרה בחדר הלידה לשקוע במיטה ולמרר בבכי, שכן מיד
לאחר ששקלו את התינוק, מצאו שהוא אינו נושם היטב, ולקחוהו
לחדר הניתוח, משם הגיעה בשורת האיוב.
ונאווה שוכבת בבית החולים הזר, הדובר שפה שאינה מוכרת לה על
בוריה, ומבקשת ניחומים ממרחק.
לרגע קט עלתה בי תחושה קלה של נצחון. לרגע קט חשתי כאילו דני
אלול, הגבר הצעיר ממני, בעל האון, הגבוה, רחב הכתפיים, בעל
הקול העמוק והחזק, גם הוא,  לא הצליח להביא לנאווה את שרצתה.
ומיד נתאזנו המאזניים: גם אני לא הצלחתי, ולכן אין בכך כל
ניצחון. המפסידה הגדולה היא נאווה, שנשאה ברחמה את העובר,
וכעת...
לכן אמרתי מילות ניחומים. לא הרבה, שכן דני חזר מחדרי ההנהלה
ונאווה נאלצה לעצור את השיחה, אך דיברתי די כדי לשמוע את בכיה
של נאווה נחלש מעט.
בין האזנה שתוקה לבכיה של נאווה לבין בואו של דני, חדרו
מילותיי שלי אל אוזניי: הרגעי, עוד תוכלי, עוד נוכל, יש לך את
דני, יש לך אותי, מתי שתרצי אותי אטוס לשוויץ ואהיה איתך,
נשמי, הניחי לכאב לצאת ממך, בקשי מאחת האחיות לשבת לצידך,
לחבק אותך, בקשי מדני לחבק אותך, אל תניחי לו ללכת, לכל יהיה
זמן, לכל יהיה זמן. בתחילה עוד דיברתי ניחומים כי לכך
הוצרכתי. כי זו הייתה אשתי לשעבר. כי פעם היינו.
אבל המילים היממו אותי, ולאיטה התעכלה הידיעה בדבר האובדן,
ונתיישבתי על שולחן העורך, בעודי ממלמל את המילים האחרונות.
משהנחתי את הטלפון לידי על שולחן העורך, נראתה ענת המומה.
מבין דברי הבינה את שארע. היא הטילה את משקל זרועותיה על
כתפי, וחיבקה אותי ברעד. העורך הראשי הביט בשנינו במבוכה. הוא
שיחק בידו במכלב הריק, לחץ עליו שוב ושוב בלי שיצאו ממנו
סיכות מכליבות.
שלא יקרה, שלא יקרה, שלא יקרה, לחשה ענת על אוזני. ואני חשתי
את בטנה נלחצת אל גופי, כמועקה כבדה בלב.