זה הגיע, הרגע הזה שהתחמקתי ממנו כ"כ,
השקט הזה, שברחתי ממנו,
השקט המרעיד הזה,
השקט שלא נותן לי לישון בלילות,
השקט שרוצה לגרום לי לבכות.

כשהייתי קטנה, הייתי נוהגלת לומר שאני לא יכולה להירדם בלי
רעש,
אמא ואבא לא הבינו מה יש לילדה,
למה בכל פעם שיש אורחים בבית, מוזיקה וחגיגה,
היא הולכת לישון, סוף סוף שינה טובה.
עכשיו קל יותר להבין,
שברגעים האלה כשיש מסביב רעש, ושמחה, קל להירדם כי אין בי שום
דאגה.

לתקופה קצרה הצלחתי לשקר לעצמי, ולשמוע מוזיקה לפני שינה,
כמעיין רעש מרדים שכזה..
אבל גם זה כבר לא עובד.
וכעת, כל שנותר,
הוא השקט.
השקט הנורא.

שמישהו ירעיש,
שמישהו יצרח,
שמישהו יסב את תשומת ליבי למשהו אחר חוץ מעצמי.