זהו לא סיפור על מלחמות הטוב והרע. זה גם לא סיפור שמתאר משפחה
אחת במשך 100 שנים. זהו לא סיפור בדיוני אך עדיין מאוד לא
מציאותי לכל הדעות. זהו לא סיפור עם סוף רע, נהפוך הוא, לסיפור
יש סוף מעולה.
אז על מה הסיפור? הסיפור על אהבה ואמונה. מה בא קודם? מה יותר
חשוב? מה שווה האדם ללא האמונה? ומה הוא שווה ללא אהבה? מה
שווה האמונה ללא אהבה? מה שווה הסיפור הזה אם הוא לא יתחיל
כבר? ויפה שעה אחת קודם.

תכירו את חסה. חסה היא בחורה שגילה נושק לגיל 30 בערך כמו גילה
של ילדה בת 10, ובממוצע פשוט נקבל שהיא בת 20. חסה היא בחורה
מפונקת ועשירה שגרה בדירת פנטהאוז מפוארת בצפון תל-אביב יחד עם
אמא שלה, פנינה, ואבא שלה, פיני.
ההורים שלה למעשה כבר לא באמת ביחד, כבר משהו כמו 4 שנים שאבא
יושן לבד על הספה בחדר עבודה שלו ואמא יושנת-לא-יושנת עם העוזר
האישי שלה בחדר שינה. לא שזה משנה משהו לחסה, עכשיו כשההורים
לא בדיוק מתקשרים זה עם זה, כל אחד מהם מנסה לפנק אותה בשביל
שניהם ביחד, כאילו להתחרות מי עושה יותר בשבילה, והיא רק
מרוויחה מזה. אם זה במכונית חדשה, בגדים יפים, דמי כיס קבועים
כל חודש שיכולים להספיק בשביל לקנות איזו נסיכות קטנה במפרץ
הפרסי, והמון אוכל טוב.
אתם בטח משועשעים קלות מהעובדה שקוראים לה חסה. כמוכם, גם
הילדים ביסודי היו משועשעים מזה, וקראו לה בשמות גנאי מכאן ועד
הודעה חדשה, דבר שהשאיר חותם על נפשה העדינה והמפונקת של חסה.
כשאבא של חסה שמע על זה, הוא מיד שיחד את כל הילדים בבית הספר
שלה שלא יקללו אותה יותר לעולם. היום הוא מבין שאולי לקרוא לבת
שלו חסה לא היה המעשה הכי חכם, אבל אז כשהיא נולדה, זה היה
נראה מעשה נבון. שכן, הוא ואישתו נסעו על רכבת בהונגריה, בערך
שבועיים לפני הלידה, בין נופים ובין הרים, כשלפתע הרכבת ירדה
מהפסים, וכל הנוסעים ברכבת מתו פרט לפנינה ופיני. כל העולם היה
מזועזע מגודל האסון, ופנינה ופיני קיבלו 15 דקות של תהילה שבהן
כיכבו בכל מהדורת חדשות כניצולים ברי-המזל, לפני שמהדורת
החדשות התפנתה לסקר את השערורייה החדשה של מדונה הצעירה. פנינה
ופיני מאוד שמחו על מזלם, ופנו לרב הראשי של תל-אביב, הבאבא
בובי, שאמר להם שהם צריכים להודות לאלוהים כי טוב ולקרוא לבת
שלהם בשם האלוהים. מכיוון שפנינה ופיני הרגישו שאלוהים חס על
חייהם, הם ידעו שהם רוצים שלבת יהיה את הצירוף "חס" בשם,
ובתוספת של שם האלוהים - ה', הם קיבלו חסה. מה גם שהתינוקת
שנולדה הייתה בגוון ירקרק מעט, כמו חסה, אז זה התאים בול.
חסה תמיד הייתה ילדה נורמלית, שיחקה בבובות, אהבה את בריטני,
אהבה שוקולד, אהבה בובות של בריטני מצופות שוקולד, והייתה
נורמטיבית לכל דבר. היא בכתה בסרטים עצובים וכשלא נתנו לה
סוכריות גומי אחרי כל ארוחה, גם בגיל 20, היא צחקה מבדיחות,
הצביעה לנינט בכוכב נולד הראשון, והמשיכה להצביע לה בכל כוכב
נולד שבא אחריו למרות שהיא כבר לא השתתפה בו, היא אהבה לישון
ולצאת עם חברות.
כך פנינה ופיני ההורים המודאגים חשבו, אבל לחסה היה שלד מאוד
רציני בארון וזה עוד לפני שמתייחסים לגופה של סבא.
היא לא באמת הייתה בת.
היא פשוט לא נולדה בגוף הנכון, בתוך תוכה היא הייתה 100 אחוז
מאצ'ו גברי סטייל צ'אק נוריס. היא כמו דנה אינטרנשיונל, רק
בכיוון ההפוך.
אבל היא ידעה שהיא לא יכולה להגיד את זה להורים שלה, לפחות לא
עכשיו. זה יהרוס אותם, הם יתחילו לריב זה עם זה אשמתו של מי
זה, אמא תגיד שזה בגלל שאבא זיין פעם אחת המזכירה שלו לפני 8
שנים ומאז הכל התחרבן, ואבא יגיד שזה בגלל שאמא שוכבת עם העוזר
האישי שלה ובכלל למה הוא גר כאן, זה עוד דמות גברית בבית וזה
מה שבילבל את חסה, יותר מדי גבריות בבית אחד, ואמא תגיד שאם
הוא מחשיב את עצמו כדמות גברית אז זה עצוב כי אפילו להעמיד את
הזין הוא לא מסוגל בלי ויאגרה, ואבא יגיד שזה פתטי שהיא עם
מישהו בן 25, עדיין יש לו חלב על השפתיים, ואמא תגיד שזה לא
חלב, ואז תהיה שתיקה מביכה ולא ברורה וכל אחד ילך לחדר שלו.
לא, היא לא יכולה לספר להם עכשיו. בנתיים היא עשתה את מה שכל
בחורה בגילה מצפון תל אביב עשתה, בזבזה כסף על שטויות, כמו חוג
פילאטיס.

יום רביעי אחד, בדרכה אל הסטודיו בו התקיימו שיעורי הפילאטיס,
הבחינה חסה בעובדה ששיפוץ כללי מתרחש מחוץ לסטודיו,  פועלים
ערבים עמלים על מלאכת הצביעה והסיוד של המבנה.
ושלא תבינו לא נכון, אמנם חסה לא נולדה במין הנכון, אבל היא
עדיין נדלקה על גברים. היא למעשה הייתה גבר, שנמשך לגברים,
הומו. לכן היה לה כל כך קל להסתיר את אופיה האמיתי במשך השנים,
כי היא עדיין התעניינה בבנים. אבל לא רק, היא נמשכה גם לבנות,
קצת! מה שהופך אותה בעצם מהומו שהוא אישה, לדו-מינית במין הלא
נכון.
כך או כך, התוצאה הייתה שהיא נדלקה מאוד על הערבוש בלי החולצה
שהשמש מנצנצת על עורו השחום, כשבידו האחת שפכטל ובידו השניה
דלי של סיד. בלי קשר למראהו המסוקס, היה בו חן שפרץ לכל עבר.
היה בו משהו שונה, וחסה ראתה זאת. אולי זה העובדה שמאיזור הבטן
ועד הצוואר, בדיוק באמצע, כל כמה סנטימטרים היה לו מין שקע קטן
וכהה, כמו המון פופיקים שחורים מלמטה ועד למעולה. ואולי זה
פשוט כי הוא שידר שמחת חיים וטוב לב, ואפילו עוד לפני שהוא
דיבר, חסה התאהבה בו.
היא מיהרה להיכנס פנימה לפני שהפועלים הערבים ישימו לב לרטיבות
באיזור חלציה, ותפסה מקום בכיתת הפילאטיס.
בתחילת השיעור, המורה פתחה בהתנצלות על הרעש שעלולים לעשות
הפועלים הערבים, הם פשוט משפצים את המבנה מבחוץ.

הוא בא מכפר ערבי קטן בגליל. לאבא שלו קראו מחמוד ולאמא שלו
מחמודה את רוב ילדותו הוא בילה בלדאוג למספר אחיו הגודל משנה
לשנה מאחר והוא הבכור ואבא שלו לא הראה סימנים של אין-אונות.
הוא לא הלך לבית ספר כי לא היה לאבא שלו כסף וממילא היו יותר
מדי דברים לעשות בבית. אבא שלו עבד במסיק זיתים, ואמא שלו כמו
כל אישה מוסלמית שמכבדת את עצמה, הייתה בהריון תמידי ונשארה
בבית לבשל ולנקות ולצעוק על הילדים הקטנים, וחליל עזר לה. כן,
גיבורנו הערבי קרוי חליל. הוא גם ככה נראה כמו חליל, עם כל
הנקבים השחורים בגוף שלו.
מצבו הסוציאלי לימד אותו להיות קשוב לבעיות אחרים ולגלות
אמפתיה, תמיד להסתכל על הצד הטוב כי אתה אף פעם לא יודע מתי
תצטרך לשבת עם כל עשרת אחיך הקטנים במיטה אחת כדי להתחמם כי לא
היה לכם מספיק כסף לשלם את חשבון החשמל ולכן אי אפשר להפעיל את
החימום. ככה הוא היה, בלי הרבה דרישות מהעולם, עם המון שמחת
חיים ואהבה.
ולמה קראו לו חליל? אנערף זה שם ערבי, אני לא יודע מה זה אומר,
אבל במקרה הוא גם נראה דומה לחליל, גבוה, צר, עם נקבים בלתי
מוסברים בגוף.
עכשיו כשהוא כבר הגיע לגיל המופלג של 23, הוא החליט לחפש עבודה
מחוץ לכפר כדי לעזור למשפחתו להתקיים, ובעיקר כדי שיהיה מספיק
כסף בשביל לממן לאחותו הקטנה את הלימודים בחטיבת הביניים. הוא
כל כך קיווה שהיא תסיים את הלימודים, שתצליח בחיים כמו שהוא לא
הצליח ולא יצליח. למעשה הוא כל כך הרחיק לכת בחיפוש עבודה,
שהוא הגיע לתל אביב.
וזה הזמן אולי להגיד שגם בחליל שלנו, לא כל הברגים בראש
נמצאים.
הוא אולי נולד גבר, אבל הוא הרגיש אישה. אבל מכיוון שהוא בא
מבית מוסלמי טוב, וגם ככה הוא היה עסוק כל היום בלדאוג לאחים
הקטנים שלו, הוא העדיף לא לעשות עם זה כלום. גם הוא, כמו
גיבורה אחרת בסיפורנו, נמשך הן לגברים והן לנשים. הוא פשוט
נמצא כרגע במין הלא הנכון.  
בהתחלה כשהוא הגיע לתל אביב, הוא פשוט נפעם מהליברליות של העיר
הזו. כל אחד יכול לעשות מה שהוא רוצה ואיך שהוא רוצה. הומואים
ולסביות ברחובות, זקנים במועדוני סאדו, זונות פיליפיניות, הכל
הולך. הרגשות שבו התעוררו, צרכים שהוא הדחיק שנים, התעוררו
לפתע.
העבודה הראשונה שלו למעשה בתל-אביב היה להשתתף בסרט "הבועה"
בתור הערבי שמקבל בתחת ואח"כ זה שמזיין את היהודי. הבמאי התעקש
שזה יהיה אמיתי, לא בכאילו, כדי לשמור על האותנטיות. זו הייתה
הפעם הראשונה של חליל בקולנוע, ובסקס, ובסקס עם גברים. הוא לא
דאג שהמשפחה תגלה על זה, הם בחיים לא ישיגו מספיק כסף כדי
לראות סרט בקולנוע. ואם כבר סרט, לא סרט ישראלי על גברים
שמזדיינים בתחת.
הוא נהנה מכל רגע.
אח"כ חליל קצת התקשה למצוא את עצמו בעולם הזוהר. הכל היה
מזוייף מדי לטעמו, אז הוא התחיל לעבוד כפועל בניין אצל קבלן
יהודי. הכסף בסדר, העבודה מתישה.
היום הייתה להם עבודה באיזה סטודיו, משהו קליל, לצבוע ולסייד.
הוא סייד וצבע סייד וצבע כל היום את החלק הנמוך של המבנה,
ועכשיו הגיעה העת לעלות על סולם ולעשות את החלק הגבוה יותר.
הוא עלה על סולם, ורצה הגורל והוא בדיוק היה בגובה של החלון.
הוא הציץ פנימה, והוא ראה בערך 15 בחורות זקנות ובלות עושות כל
מיני תרגילים ומתיחות לעיצוב התחת. אבל מכולן רק אחת משכה את
עיניו, בחורה צעירה דווקא. מלבד הגוף המטופח שלה, היא שידרה
המון חן ואהבה. הוא ראה עליה שיש בה המון טוב ועדנה. והיה בה
משהו נורא שונה שמשך אותו, מלבד הגוון עור הירוק.

אני אחסוך ממכם את הפרטים הקלישאתיים, אבל מפה ומשם השניים
מצאו את עצמם בארון הציוד שבמרתף הסטודיו, מיוזעים, מעשנים את
הסיגריה שאחרי. זו הייתה הפעם הראשונה של חסה, והפעם הראשונה
של חליל עם אישה, ועוד יהודיה.
שניהם ידעו שזה אסור, שזה לא בסדר. זה נוגד את כל המוסכמות.
חסה פתחה ראשונה ואמרה "אני חושבת שאני גבר".
חליל אמר "באמת? ידעתי שמשהו בך שונה, שאת לא יהודיה רגילה. גם
אני, שתדעי, חושב שאני אישה".
"באמת?" אמרה חסה, "ידעתי שיש בך משהו שונה, שאתה לא ערבוש
רגיל".
ומכיוון ששניהם היו כבר מאוהבים מעל הראש, דאגה חסה להמשך
היחסים ביניהם נוכח האי-ודאות בנוגע למין שלהם.
"אתה תאהב אותי גם אם אני אעשה ניתוח להיות גבר?" שאלה חסה
בתחינה.
"בטח יא בינתי, אני למרות שאני מרגיש אישה, אוהב גם נשים וגם
גברים".
"וואי, מעולה" אמרה חסה. אולי עד עכשיו הדו-שיח נראה לכם כמו
דיאלוג בשיר שלנו, אבל פה מגיע התחכום. חליל שאל את חסה "ואת,
לא יפריע לך שאני אהיה פתאום אישה?".
"מה פתאום חמודי, אני אוהב אותך כך או כך, אין לי בעיה עם נשים
או גברים".
"אבל אני אין לי כסף לניתוח אני, אין לי כסף לתפוח".
"זה בסדר, אני אשלם עליך, יש לי כסף".
וכך עברו להם הימים, ויצאו להם זוג הנאהבים מחדר הניתוח, שונים
ממה שהם נכנסו אליו, ומאושרים עד כלות הנשמה. סוף סוף הם
הרגישו שלמים עם עצמם, שהם מי שהם ושיזדיין כל העולם.
ובין אם העולם התכוון להזדיין או לא, הם בטוח הזדיינו (בגבול
המגבלות המותרות, שכן לא ברור בדיוק איך זין הופך לכוס והפוך)
כמו ארנבונים קטנים.
הם גם עברו לגור ביחד, בדירה קטנה באבן גבירול, מרכז הבוהמה
התל-אביבית. בהתאם לגבריותה שינתה חסה את שמה לחס, ובהתאם
לנשיותו שינה חליל את שמו לחלילה, ועל דלת ביתם היה כתוב "כאן
גרים בכיף חס וחלילה".
עד כה הכל היה טוב, עד שהגיע יום שישי הראשון שלהם ביחד.
חס היה רגיל שבביתו, בערב שישי עושים ארוחת שישי, וחלילה לא
אהבה זאת בכלל שכן היא באה מבית מוסלמי טוב (אם כי לה עצמה לא
הייתה בעיה עם הומוסקסואליזם), וכאן היה הריב הראשון שלהם.
באותו לילה הם ישנו בנפרד, ובבוקר עוד לפני שחלילה הספיקה
לפתוח את עיניה, פתח חס ואמר "חלילה, אני רוצה שתתגיירי או שכל
העסק מבוטל".
איזה מתח, איזה מתח. האם התהפך העולם? האם יהפוך נמר
חברבורותיו? מה יקרה? מה יהיה?
תירגעי פוסטמה.
"להתגייר?" אמרה חלילה. "אין סיכוי".
"נו בבקשה" התחנן חס.
"טוב".
חלילה עברה תהליך גיור, ובסיומו הייתה יהודיה כשרה. אבל עכשיו
הייתה בעיה חדשה, היא לא הרגישה טוב עם עצמה להיות יהודיה, יש
יותר מדי איסורים מעצבנים וצריך להיות במקווה כל כמה שבועות
וזה נאחס, אז מטעמי נוחיות היא עברה שוב ניתוח וחזרה להיות גבר
בשם חליל. רק שהפעם הוא כבר היה גבר יהודי, והשם חליל אינו
תואם, לכן הוא שינה את שמו לשלום.
ועל דלת ביתם היה כתוב "כאן גרים בסבבה חס ושלום".
אם הסיפור היה מסתיים כאן, הכל היה טוב ויפה, אבל הוא לא
מסתיים כאן.
משפחתו של שלום, לשעבר חלילה, לשעבר חליל, נורא התרגזה מכל
השינוים הללו שהמיטו קלון ובושה על המשפחה שחייה היו גם כך קשי
יום, ויצאו למסע נקמה במהלכו כל המשפחה רצחו במשותף את שלום
בנם, את חס, ואת פנינה ופיני, ההורים המטומטמים של חס, וגם את
העוזר האישי של פנינה.
הם נפטרו מהגופות, ונשארו לגור בפנטהאוז המרווח בצפון תל אביב,
וזהו הסוף הטוב, שכן משפחה אחת של בני-מיעוטים מהפריפריה, שחיה
חיים קשים והיו עניים מרודים, לקחו את עצמם בידיים, ויצאו
ממעגל העוני והגיעו לטופ של שרשרת המזון הסוציו-אקונומית. הם
הצליחו בחיים.
הסוף (הטוב, כמו שהובטח).