היה שקט של כמה שניות כשאבא עמד במרכז הסלון, בוהה בחדר
ובאנשים המקיפים אותו, בהבעה מרוכזת של חוסר אונים ובתחתוני
בוקסר מפוספסים וורודים. ואז הוא פשוט הסתובב ובתנועה החלטית
משך את חוט החשמל - מנתק את הטלוויזיה מחיבורה אל הקיר ואותנו
מהמירוץ של "רוד-ראנר". הוא נאחז בטלוויזיה בשתי ידיו ונדמה
היה שאם יעזוב אותה, הוא זה שייפול לרצפה ויתרסק.

הוא עזב, בלי שום דבר נוסף. רציתי לרוץ אחריו - להביא לו את
העניבה הכחולה שהוא כ"כ אהב, לשים אותה על צווארו ולסדר לו
אותה שתהייה ישרה - כמו שתמיד עשינו לפני שיצא לפגישת עסקים
חשובה. אבל היה שקט, ואף אחד לא זז.
אז גם אני לא.

מאז לא ראיתי את אבא, אבל כל פעם ששידרו את "רוד-ראנר" היה
חשוב לי לא לפספס אפילו פרק אחד. הייתה לי הרגשה שאבא הסתיר
מאיתנו כניסה. כניסה לעולם בו יש רק מדבר, זאב ערבות
ורוד-ראנר. ואולי גם אבא אחד.